התשוקה של האנליטיקאי - מאמר המבוסס על קורס שניתן במסגרת פורום לאקאן תל-אביב 2018 / יהודה ישראלי

הקדמה

עולם הטיפול הנפשי כה רחב ומגוון שקשה להציב סטנדרט אחיד מבחינת רמת המעורבות של תשוקת המטפל בטיפול. מצד אחד יש את האסכולות הקוגניטיביות-ביהביוריסטיות שם לתשוקותיו של המטפל אין מקום כלל. פרוטוקולים של טיפולים אלו יכולים להיות מועברים על ידי תוכנות מחשב או ספרי הדרכה, ובלבד שתשוקתו של המטופל מספקת לשם השימוש בהם. גם באסכולות פסיכואנליטיות רבות הניטרליות של המטפל היא ערך מקודש באופן שלא מותיר מקום לתשוקותיו. לעומת זאת, באסכולות האקסיסטנציאליסטיות, הומניסטיות ואינטר-סובייקטיביות, לתשוקותיו של המטפל יש ערך רב משום שהתועלת הטיפולית קשורה קשר הדוק לקשר האנושי האותנטי בין סובייקטים שנרקם בטיפול. לשם כך המטפל חושף את רגשותיו ורצונותיו כסובייקט בטיפול. ישנן גישות בהן החוויה המתקנת של אירועי עבר היא המטרה ואז חשיפת תשוקתו של המטפל בטובת המטופל יכולה להיות דרך לנסות להשלים חסכים של יחס מכיל וחיובי בילדות.

להורדת גרסת pdf עם הערות ומקורות

התשוקה של האנליטיקאי.pdf

הורידו את PDF • 804KB

הגישה הלאקאניאנית אינה דומה לאף אחת מהגישות המוזכרות. בוודאי שלא מדובר בעבודה טכנית שיכולה להתבצע ללא אחר אנושי כמו בטיפול התנהגותי עם או בלי אפליקציות מחשב או דפי עבודה עצמאיים. בהשוואה לגישות פסיכואנליטיות אחרות, גם באנליזה הלקאניאנית ערך הניטרליות נשמר אך מבלי שיהווה סתירה לכך שלמטפל יש תשוקות הרלוונטיות לטיפול, ולו רק עצם התשוקה לניטרליות. יחד עם זאת, בניגוד לגישות האקסיסטנציאליסטיות, הומניסטיות והאינטר-סובייקטיביות, בגישה הלאקאניאנית בחדר הטיפולים יש רק סובייקט אחד וזה המטופל. תשוקת האנליטיקאי הלאקאניאני מכוונת להימנע מעמדת הסובייקט על מנת לדחוק את המטופל לעמדה זו. התשוקה של המטפל היא שלמטופל תהייה תשוקה. מבחינת החוויה המתקנת, הגישה הלאקאניאנית אינה מאמינה שהחסר ניתן למילוי. דווקא הניסיון למלא את החסר, להשיב את העבר האבוד על כנו, יוצר את הסימפטומים של כפיית החזרה. מטרת הטיפול הלאקאניאני היא לוותר על האובייקט האבוד ולקבל את החסר כך שהסימפטומים שמבטאים את הייצוג שלו יחד עם המחאה נגדו יוכלו להתמוסס.

ובכל זאת, בגישה הלאקאניאנית יש מקום לתשוקת המטפל. האנליטיקאי הוא כמו האלכימאי של ימי הביניים, שללא עבודה עצמית וללא עמדה של תשוקות מסוימות המשרתות בסופו של דבר את הריפוי הנפשי, לא יוכל להמיר את העופרת של הדיכאון והחרדה לזהב של חיים מלאי תשוקה אצל המטופל. את ההכשרה הזאת הוא עובר באנליזה של עצמו וספר זה אינו יכול להוות תחליף לחוויה של האנליזה שעובר האנליטיקאי כחלק מהכשרתו, שם נצרפות תשוקותיו לתשוקת אנליטיקאי. יחד עם זאת, ספר זה יכול להזכיר ולחדד, לתת שמות למושגים, כדי לעזור לאנליטיקאי להישאר בתשוקתו שממנה נובעת העבודה הטובה ביותר. קריאה בספר זה יכולה לעזור למטפל לשאול את עצמו האם התשוקות המניעות אותו משרתות את העבודה.

תשוקת האנליטיקאי, ככל תשוקה, גורלה להיות כרוכה בתשוקתו של האחר. אנחנו מושפעים ונדבקים בתשוקות של הסובבים אותנו, המועברות אלינו דרך השפה שסביבנו. גם בחקר התשוקה של האנליטיקאי חשוב לעקוב אחר המקורות מהן היא נובעת. מה ראשיתה של תשוקת האנליטיקאי? בספר זה אנסה להתמודד עם השאלות הבאות: מה היו התשוקות שיילדו את הפסיכואנליזה? מה הניע את פרויד ולאקאן באופן שעדיין נוכח בעבודה של ממשיכיהם? מה נאמר על ידם במפורש ומה משתמע מכתביהם ובפעולותיהם? מה התשוקות המתקיימות מתוך הזדהות עם המסמן, התואר "פסיכואנליטיקאי"? ואלו שעורכים גם פסיכותרפיה וגם פסיכואנליזה בפרקטיקה שלהם, מה ההבדל בין תשוקת האנליטיקאי לתשוקת הפסיכותרפיסט? ומה תפקידו של הארגון, אחוות העמיתים למקצוע? כיצד האחווה יוצרת ומשמרת את התשוקה של המטפל? כיצד תשוקת האנליטיקאי נתמכת על ידי המוסד שמתקיימת בו הדרכה, כשרה, למידה משותפת, ושיח שמקיים אהדדית את הסובייקטים השותפים לו. כיצד התשוקה של המטפל בקליניקה קשורה לתשוקה שלו למסירת הידע ולהדבקת אחרים בתשוקה זו. כיצד כל זה קשור לתשוקה להמשך קיומה של הפסיכואנליזה כאסכולת ריפוי?

היות ותשוקת האנליטיקאי צריכה בסופו של דבר להופיע במעשים קונקרטיים כדי להועיל בטיפול, נקודת המוצא היא העשייה עצמה. בכך עוסקים הכתבים הטכניים של פרויד ומתוכם ניתן להמשיג את תשוקותיו של פרויד המייסד. אומר זאת סרג' קוטט

"I shall argue, on the contrary, that the psychoanalyst’s desire can be read less in his dreams than in his technical writings."

הפעולה הטכנית של האנליטיקאי תלויה באתיקה ובאיווי, כלומר בערכים שהם נר לרגליו וקובעים את ההוויה שלו, התשוקה שלו. המטרה בספר זה היא לעגן את הפעולות הטכניות בתשוקה. שלושת המושגים הרלוונטיים שמתקיימים אהדדית, באופן בורומאי הם אקט, תשוקה, ואתיקה. אין אקט אלא בהקשר של תשוקה ואתיקה, ואין אתיקה או תשוקה אלא בהקשר של שני המושגים האחרים.

מה זאת תשוקה

המונח תשוקה בטרמינולוגיה הלאקאניאנית מובחן ממושגים אחרים הקשורים לרצון. ככל תשוקה, גם התשוקה של האנליטיקאי עונה על ההגדרה של תשוקה, שאין לה אובייקט או מסמן, אין מה שיביא אותה לידי סיפוק והיא פועלת גם באופן לא מודע. התשוקה האנושית נובעת מעצם היותנו מדברים. השפה היא מערכת של ייצוגים. ה"דבר" הוחלף במילה, במסמן, כך שהמילה אינה יכולה לתת את הסיפוק שהיה מצופה מהדבר עצמו. לכן כאשר מנסים להגדיר את מושא התשוקה מחפשים עוד מסמן, קולע יותר, אלא שגם סיפוק זה אינו זה. כך התשוקה מדלגת ממסמן אחד לשני, גולשת ממסמן למסמן ולכן לא ניתן להגדיר את האובייקט או את המסמן של התשוקה. זה תמיד "עדיין לא זה".

אחת הצורות להבין מה זאת תשוקה היא דרך ההנגדה עם מושגים אחרים: צורך ותביעה, שלהם יש אובייקטים. צורך הוא ביולוגי והוא גורם ליצור האנושי לתבוע את חלב אימו כאשר הוא צמא. את הצורך שתובע התינוק ניתן למלא ולספק אך בזמן שהיה צמא התפתח אצלו רצון מסוג חדש. לא רק הרצון להיות שבע אלא הרצון בביטחון ששוב הוא לא יצטרך לסבול רעב וצמא. את התביעה הזאת לא ניתן לספק. כאשר היצור האנושי משלים עם כך שלא ניתן לספק חלק זה בתביעה, הרצון הזה נהפך לתשוקה או איווי. בהקשר זה, תשוקה היא רצון שאינו יכול להיות מסופק ואף אינו נחווה כתסכול של רצון לא מסופק אלא נחווה כ"סיפוק מסוג תשוקה". ההכרה בכך שהתביעה לא תסופק מותירה תשוקה שכל תפקידה הוא לקיים את הסובייקט כמתאווה, לקיים את החיות, הויטאליות שלו כמתאווה.

לאקאן מראה כיצד עושה האנליטיקאי שימוש בהבדל בין תביעה לתשוקה באנליזה. כשהמטופל מבטא את תביעותיו שוב ושוב והן לא נענות, בכל פעם, לאט לאט, התביעה מנוסחת קצת אחרת. האנליטיקאי אינו מאמין בחוויה מתקנת על ידי היענות לתביעה. להיפך. בתהליך הזה הניסוח מזוקק לתשוקה, וזאת תכליתה של התשוקה, לקים את הסובייקט הנושא אותה ומבטא אותה. לאקאן ממחיש את התהליך הזה בעזרת האביזר הטופולוגי, הטורוס.

תרשים 1: החזרתיות של התביעה נותנת צורה לתשוקה בטורוס

הסלילים שחוזרים על עצמם שוב ושוב D1, D2, D3… זאת התביעה. מהחזרתיות שלהם מתבהר שיש חסר אחר, שאינו הריק שבתוך כל אחד מהסלילים אלא הריק במרכז הטורוס שנוצר מהחזרתיות של התביעה. זהו החישוק d. בכל פעם שהתביעה חוזרת על עצמה יש בחזרתיות הזאת גם משהו חדש. ההצבעה על האלמנטים החדשים נועדו לחלץ את המטופל מהחזרתיות של התביעה. בכך שהתביעה חוזרת על עצמה ללא סיפוק מתבהר האיווי. זאת מטרת האנליזה; להצביע על הסובייקט בעל המאוויים. הסלסול של התביעה בטורוס גם חושף משהו אפריורי בתשוקה אך הניסוחים החוזרים מוסיפים משהו לתשוקה שלא היה שם במקור ונוצר תוך כדי האנליזה. זה האופן בו הפירוש מחלץ משהו מהתשוקה הקיימת אך באופן שלא ניתן להפריד אותה מהתשוקה שהמסמנים של הפירוש יוצרים. המטפל אינו יכול שלא להשפיע מתשוקתו מעצם המילים שהוא בוחר להשתמש בהם בפירוש. תשוקתו של האנליטיקאי צריכה לתמוך בויתור על אובייקט התביעה לטובת התמקמות כסובייקט מתאווה. בשפה האנליטית-אדיפאלית זוהי ההשלמה עם סירוס. ברגע שהוא מופיע, בויתור על התביעה, יש הקלה.

התשוקה של האנליטיקאי, בהנחה שעבר אנליזה שכן אחרת לא היה נושא את המסמן, היא תשוקה שבאנליזה כבר עברה את ההפרדה מהתביעה. התשוקה של האנליטיקאי ייחודית לאוריינטציה הלאקאניאנית. המונח שמשתמשים בו בהקבלה, באסכולות אחרות בפסיכואנליזה ובמובנים אחרים הוא העברה נגדית. במונח העברה נגדית מתכוונים גם לדעות קדומות או מצבים נפשיים אחרים של האנליטיקאי שמפריעים לו להיות ניטראלי בעבודתו, וגם לרגשות שמתעוררות בו בתגובה לאנליזנט ויש המייחסים ערך דיאגנוסטי לתחושות הללו. יש קושי לעבור מחשיבה ועבודה לפי המודל של העברה נגדית, שבה יש לאנליטיקאי ידע מודחק אודות המסמנים של המטופל ולכן עליו לשאול את תחושותיו על משמעותם, לצורת עבודה בה מקשיבים ומדגישים את המסמנים של המטופל מבלי שיש לכך קשר לאפקט של המסמנים על המטפל. האפקט של המסמנים על המטפל קשור למסומנים או המשמעויות הקשורות למסמנים אלו בנפשו של המטפל.

תשוקה אינה מתמצה במסמן אלא היא טווח, היא מערכת של אלמנטים מוביאניים שהולכים יחד וסותרים זה את זה בו זמנית. ע"פ פרויד, המטרה של טיפול היא הפחתת הנזקים של החינוך. התשוקה היא גם בהתנגדות לציוויים של הציביליזציה וגם בשייכות אליה, שבלי שייכות זאת לקהילה ולשפה גם לא היו דחפים שמתנגדים לציביליזציה. למשל, מטופל אומר "אני רוצה להצליח" ובו זמנית מעיד על עצמו שהוא נשלט על ידי ההיגד "חייב להיכשל". הוא מתאר זאת כשורת קוד תוכנה שכתובה לו בנפש. שתי העמדות גם יחד והטווח ביניהן הוא התשוקה. הניטרליות של המטפל שנמנע מנקיטת עמדה לגבי התשוקה של המטופל היא בדיוק על הנקודה הזאת של ציביליזציה מול דחף, והסיבה לכך היא שהוא יודע שמדובר בטווח שלא ניתן להצביע בו על נקודה אחת.

תשוקת האנליטיקאי כטווח

הטווח של האיווי של האנליטיקאי הוא בין המסמנים שמספקת התרבות, אוצר המסמנים של חברת בני אנוש, הממסדים שמעבירים את המסמנים ומאפשרים קיום של תשוקה מצד אחד, לבין האפשרות ללכת מעבר למובן של המילים, מעבר לתשוקה, אל ההתענגות שאין לה מובן. לכן יפרש האנליטיקאי גם את התשוקה שמפיק המטופל מהמשמעויות של הסימפטום (למשל המשמעות של החשיבות שמפיק הסובייקט מן הסימפטום איחור – "מחכים לי משמע אני חשוב"), אך גם יצביע על ההתענגות שמעבר למובן (כשאתה מאחר אתה מתענג על הלחץ והמהירות).

את האיווי כטווח רואים בפירוש חלומות. חלומות לעיתים קרובות הם מסע בעקבות הדבר הלא פתור במטרה לפתור אותו, למשל, למצוא את הארנק האבוד. הרצון של הדמות בחלום, של השחקן הראשי, הוא לקיים סיפוק, למצוא את הארנק. הרצון של התסריטאי של החלום הוא לקיים את עצם החיפוש. אז מה רוצה הסובייקט? לחפש את הארנק או למצוא אותו? גם וגם וכל מה שבתווך.

בצד של המובן נמצא המטופל. הוא זה שנדרש לדבר ולהציג את עצמו כסובייקט בשפה, והוא זה שמכוון לאובייקט שהוא האנליטיקאי. יש לו רצונות כלפי האנליטיקאי, מן הסתם להיות אהוב אך לא רק, ואילו האנליטיקאי מעמדת האובייקט שומר על ניטרליות, כלומר נמנע מלהתאוות. מה שנשאר לאנליטיקאי זה לתפוס את העמדה ההפוכה מהסובייקט המתאווה, האובייקט המתענג. התענוג שבלהיות חי. האנליטיקאי יודע שיש משהו מעבר למובן ושם הוא מחכה לאנליזנט. בתהליך האנליזה האנליזנט נוכח שהחסר אינו בר סיפוק ויכול להתפנות לסיפוק ולהתענגות שאינם בסוף מילוי החסר אלא במקום אחר. אז מזדהה האנליזנט עם עמדת האנליטיקאי ונהיה כזה בעצמו. האנליזנט שסיים אנליזה הוא אנליטיקאי מבחינת עמדת האיווי שלו בין אם יבחר לעסוק במקצוע טיפולי או לא.

מקורה של התשוקה בחוק. התשוקה לאם קשורה לחוק על איסור גילוי עריות. התשוקה נוצרת בעקבות התסכול שמציב החוק בדמות האב. מהו האיסור שנשענת עליו תשוקת האנליטיקאי? קודם כל כמובן האיסור על מיניות בקליניקה אבל יותר מזה, ויתור של האנליטיקאי על לרצות משהו מהמטופל. האנליטיקאי מתאווה כמצב קיום אך אינו תובע אובייקטים מהמטופל. המטופל ינסה לפתות את האנליטיקאי לרצות ממנו משהו, שרצונו של האנליטיקאי ייתן לאנליזנט תבנית לחיות בה, להיות משמעותי כנותן מענה לאיווי של האחר. בדיוק לזה מסרב האנליטיקאי ובכך מעביר את המסר שעל הסובייקט למצוא את המאוויים של עצמו להגדרה העצמית.

תשוקה הקיימת, המיוחסת, והנדרשת מהאנליטיקאי

שלושה היבטים לתשוקה של האנליטיקאי. החלק הראשון עוסק בתשוקה של הסובייקט האנושי שבוחר להיות אנליטיקאי, מה מניע אותו? מה הפנטזמות שלו? מה המסמנים שתוחמים את טווח התשוקה, בעיקר אצל פרויד ולאקאן, אך גם אצל כל אנליטיקאי אחר.

החלק השני עוסק בתשוקת האנליטיקאי כפי שמדמיין אותה האנליזנט. התשוקות המיוחסות לאנליטיקאי יתבססו על שחזורים ביוגרפיים. המטופל ייחס לאנליטיקאי את התשוקות של המבוגרים בילדותו או את התשוקות שהלוואי והיו למבוגרים בילדותו כלפיו. גם כאן יתקיים הטווח של האיווי בין להיות רצוי ללהיות דחוי, בין להיות משועבד לבין להיות נטוש. לחזור על מצבי ילדות או להמציא עמדה חדשה. התשוקות המיוחסות לאנליטיקאי הן לא רק על בסיס חזרתיות היסטורית אלא גם על בסיס התנאים ליצירת איווי אצל הסובייקט בזיקה לתשוקה המיוחסת לאנליטיקאי. למשל, אם התנאים שבהם מחפש האנליזנט להרגיש חופשי הם דרך מרד בשתלטן, ילהק האנליזנט את האנליטיקאי לתפקיד השתלטן כדי להשתחרר ממנו. התשוקה במקרה זה תהיה בטווח שבין להיות נשלט ללהיות מננגד לשליטה. גם ייחוס ידע לאנליטיקאי נופל בקטגוריה של התשוקות המיוחסות לאנליטיקאי משום שכל מה שהוא יודע נובע ממה שהוא מחפש לדעת, מה שהוא סקרן לגביו, ושם תשוקתו.

החלק השלישי עוסק בתשוקה הראויה והנכונה למי שבעמדת האנליטיקאי כך שהטכניקה המועילה תנבע מתשוקה מתאימה. תשוקה זאת אמורה להיות קיימת בכל אחד שסיים אנליזה, כך שאנליזה היא בהכרח גם הכשרה להיות בעמדת האנליטיקאי. בתהליך הטיפול נוכח המטופל עד כמה הוא נתון למיתוס של המסמנים והתשוקות שנולד לתוכם. זה מאפשר נקודת מבט מחוץ למיתוס של הנוירוזה, גם אם מתוך מיתוס אחר, פסיכואנליטי. נקודת מבט זו היא תשוקה שמגיע אליה האנליזנט בטיפול והיא הבסיס לעמדת האנליטיקאי.

הסובייקט האנליטיקאי

התשוקה של פרויד

חתרנות

כשהופיעה הפסיכואנליזה לראשונה בהרצאות ומאמרים של פרויד זאת הייתה תופעה של הפרת שלווה disruption בחברה הוינאית בה הוא פעל. היה מפתיע לו לא הייתה מתעוררת התנגדות שכן הלא מודע, המודחק, בהגדרה הוא מטריד אחרת לא צריך היה להתעלם ממנו. הטירדה סביב התגליות הפרוידיאניות היא בלב התשוקה שהניעה את פרויד, התשוקה לא להתעלם מהדבר המטריד, להגיד עליו את האמת, וזאת בעימות עם החברה הויקטוריאנית המודחקת של זמנו.

בדיוק בשל אומץ זה, בסוף הכוונת הריפוי לאקאן מהלל את פרויד, כאיש עם אתיקה של תשוקה. בסוף הסמינר "האתיקה של הפסיכואנליזה" לאקאן מסביר: על הסובייקט לשאול את עצמו על התשוקה שלו את השאלה הבאה: האם על ערש דווי תוכל לומר שחיית את התשוקה שבך? והתשוקה אינה הרצון באובייקטים, בסחורות וטובין. להיפך, התשוקה היא מה שמוכנים לשלם עליו בויתור על רצונות. התשוקה היא משהו חזק יותר ופועל נגד הרצון. פרויד היה מוכן לוותר על פופולאריות ולהיות מטרה לביקורת ולעג בשל תשוקתו. יוצרים רבים עוברים תהליך זה עד שחלקם מתקבלים בממסד ומחדשים בו.

בהבדל בין השיח האנליטי ושיח האדון הסמכותי, הרצון תופס את העמדה של האדון בשיח הפנימי והוא חותר לאידיאל. למשל, פרויד לא הפסיק לעשן גם כשהיה חולה במצב מתקדם עם סרטן בלסת כי זה הויתור על הניקוטין הפריע לו לחשוב. החשיבה בדוגמא הזאת היא התשוקה בעוד שהבריאות בצד של הרצון. בצד של הרצון יש את האדון, הדבר הנכון, הדבר שהוא לשם הגשמה של משהו אחר. בצד של התשוקה יש את החתרנות נגד הציווי של האדון, בין אם האדון הסמכותי מופיע כרצון ברמה האישית או התכתיבים הנורמטיביים ברמה החברתית.

את החתרנות הזאת זיהה לאקאן כתשוקתו של פרויד, איתה הוא הזדהה. ניתן לראות תשוקה זאת ב"אי נחת בתרבות", שם מגדיר פרויד את המטרה של הפסיכואנליזה "לשקם את נזקי הציביליזציה". היא מופיעה בתפיסה הלא נורמטיבית של פרויד את המיניות הילדית, האמירה לגבי הלא מודע שאנחנו לא בעלי הבית בבית שלנו, בעיסוק בפנטזיות על גילוי עריות ורצח במשפחה, דחף המוות, חרדת סירוס, דו-מיניות ועוד נושאים שמערערים על הסדר הקיים של תקופתו, ובמידה לא מועטה גם של תקופתנו.

יחס לדת למדע

גם אם פרויד היה חתרן ביחס לנורמות הויקטוריאניות, הוא כן ניסה להשתלב באתוס הגרמני הלאומי וברציונליזם הפוזיטיביסטי, המדעי, של תקופתו, בקו אחד עם תקופת הנאורות וההשכלה. עבור יהודי המנסה להשתלב בתרבות הגרמנית-אירופאית, המדע גילם את התרבות הפוסט יוונית-רומית-נוצרית אליה הוא רצה להשתייך. כמו יהודים רבים הוא היה חלק מהתפתחויות תרבותיות, מתנועת השכלה במאה שנים שקדמו לשואה. באותה תקופה כמחצית מהיהודים המירו את דתם לנצרות בגרמניה. באוסטריה המצב היה דומה.

פרויד היה חתרן מול הדתות אך מחזר אחרי המדע. בכך הוא שונה מלאקאן. המדע עבור פרויד היה סוג של סמכות פטריארכלית שמנסים לזכות בחסותה. אצל לאקאן זה שונה. על פי לאקאן האנליטיקאי לא בעמדת האדון אלא בעמדת העבד. המאסטר הוא הלא מודע של המטופל, כפי שמפרש אותו האנליטיקאי. למשל, בפגישה הטיפולית הלאקאניאנית רגע סיום הפגישה אינו ידוע מראש. יש הרואים בקביעה של האנליטיקאי מתי לסיים את המפגש אקט אדנותי אך מי שבעצם קובע את סיום הפגישה הוא הלא מודע של המטופל, כפי שמפרש זאת האנליטיקאי. בתחילת טיפול יש מטופלים שכאשר האנליטיקאי עוצר את הפגישה באופן מפתיע מפרשים זאת כגחמה אדנותית מצדו. בהמשך הטיפול הם נוכחים שהוא מציית ללא מודע של המטופל. גם אם סקרן האנליטיקאי לגבי המשך המשפט, את תשוקתו זו עליו להניח בצד ולציית לאדנות של הלא מודע ולחתוך את הפגישה לפי הסימנים שנותן הלא מודע של המטופל שהפגישה הסתיימה. למשל אם המטופל אומר "זהו". הפרשנות היא "להתראות פעם הבאה". האנליטיקאי אינו מלמד את המטופל ומכניס אותו לאינדוקטרינציה אלא לומד ממנו על התזמון שמבטא את התשוקה של המטופל.

האב

בצד של שיח האדון יש את הסמכות, המובן, המודע, האחד, וברקע של כל זאת, האב האדיפלי. בצד של השיח האנליטי יש את היעדר הסמכות החיצונית, הלא מודע מובנה כשפה רשתית, הריבוי, האי-מובן, והאב האדיפלי נחשף כסובייקט בעל חסר, מסורס בעצמו, כמו כל סובייקט אחר. יש הבדלים בין האיווי של פרויד ושל לאקאן לאב האחד. יש קשר בין המונותיאיסטיות של שורשיו התרבותיים של פרויד שמכוון לדמות אב יחיד, ולכן חותר לאמת אחת בחקירותיו בקליניקה, לבין היציאה של לאקאן מהאחד אל השילוש, הממשי, דמיוני וסמלי כמשלבים המקיימים את הסובייקט. האמת אינה מחקרית כפי שהיא הבנייתית. השילוש הנוצרי, פחות מונותיאיסטי. מציאות היא יותר יצירה הבנויה מהשילוש מאשר תגלית אחת. המיתוסים של פרויד על האב שמחוץ לסירוס הם אדיפוס, טוטם וטאבו, ומשה ומונותיאיזם. כל אלה הם חלק מהמופעים של העיסוק של פרויד באב. כעדות לאיווי של פרויד לאב. יחד עם זאת יש להיזהר לא לבסס את כל הסובייקט פרויד, על תו אופי אחד. הסבר מעמיק יותר למה שנראה כסמכותיות והוא הבסיס לתפיסה הסמכותית, הוא האהבה והכבוד של פרויד לאב המושפל.

יש הבדל בתפיסה הפרוידיאנית לעומת עושר של מיתוסים ושמות אב רבים בחברות פשוטות. גם יפן עונה על ההגדרה של חברה פשוטה מבחינה תיאולוגית ולכן לדעתו של לאקאן לא מתאים לעשות אנליזה ליפנים. בטוטם וטאבו פרויד בעצמו מאפיין חברות פשוטות בכך שאין להם מלך או מנהיג.

היחס של פרויד לאב, אם ניקח את טוטם וטאבו כחלום של פרויד, הוא יחס בו הוא פותר את האב מסירוס. האב מסרס את כל הגברים ולאחר רציחתו הוא מקודש. אצל לאקאן האב המתענג ללא גבול הוא רק היוצא מן הכלל בלוגיקה, המגדיר מבחוץ את הכלל שבו כל בני התמותה הם בעלי חסר. גם מושג האמת שונה אצל פרויד ולאקאן. הפירוש של לאקאן לאדיפוס לא מדגיש את הפשע ביחס לאב אלא את החתירה של אדיפוס לאמת. האם זה מה שמושך את פרויד שמזדהה עם החתירה לאמת? גם אצל לאקאן יש חתירה לאמת אך עם דגש על הבנייתה כפיקציה, עם המשמעות של להסכים להיות תמימים ולחיות במיתוס שכן אין מציאות אחרת, ועם המשמעות של ממשות מעבר לאמת, שזה הכיוון של הוראתו היותר מאוחרת.

השלמות שפרויד מייחס לאב מופיעה גם בשלמות שהוא מצפה מאנשים להתפתח לתוכה בשלב הגניטלי. שלמות פוזיטיביסטית והרמונית. אצל לאקאן ההרמוניה היא בשיעור המדויק של החסר שמקיים איווי. לשם כך לאקאן משאיל את ההרמוניה הקלאסית היוונית, פי – יחס הזהב, כמבטא שיעור הרמוני של חסר. מטרת הטיפול בסופו של דבר היא לאחוז במסמן של החסר באחר, להסתדר עם זה שאין אחר גדול שאת החסר שלו יש להשלים ולכן לא ניתן להפיק מכך שליחות ומשמעות.

את הזיקה לאב יחד עם הכחשתה רואים אצל פרויד בהקדמה למהדורה העברית של טוטם וטאבו. הוא אומר שם משהו מוביאני. "מרגש אותי שבני עמי יקראו את דברי, על היווסדות עם, בשפת העם המקורית" – כלומר כאחים לאב קדמון משותף, ובמקביל "אין לי סנטימנטים לתרבות, אני אוניברסאלי".

לאקאן עצמו עבר שינויים בתפיסתו את פרויד כדוגל בסמכותנות. לאקאן המוקדם, בתקופת סמינר אחד העוסק בכתבים הטכניים של פרויד, מגן על פרויד מפני ההשמצות שלקה בסמכותיות. הוכחה לכך שפרויד לא היה סמכותי היא העובדה שויתר על היפנוזה וסירב להיות סוגסטיבי. פרויד מספר שחש עוינות מול הטירניות של הסוגסטיה. זה מוכיח את עמדתו האנטי-סמכותית של פרויד ואפילו הגועל שלו ממנה. הוא סירב להפוך את הסובייקט לאובייקט. גם העמדה של פרויד מול הקונברסיה ההיסטרית היא עמדה לא סמכותית. בזמן שהקולגות הנוירולוגים התייחסו באדנות לחולים כאל שקרנים פרויד הקשיב להם, האמין להם, וחיפש את הפיתרון בבורות של עצמו עם הלא מודע כתשובה. בשלב זה לאקאן ראה את הפסיכואנליטיקאים של האגו כנתלים על אילנות גבוהים ומדומיינים בראיה העצמית שלהם כממשיכיו של פרויד.

רק לאחר שלאקאן הוחרם על ידי האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי בשל דעותיו והפרקטיקות החדשניות שלו, הוא ראה את האיגוד כסמכותני, וזאת בעקבות האתוס של פרויד. זה גם השינוי שלאקאן עבר שאפשר לו להיות יותר אמיץ בהתבדלות מפרויד ולעשות לו פחות אידיאליזציה ויותר העברה שלילית וראיית מגבלותיו של פרויד, וגם, זה ההבדל בין פרויד המוקדם שגילה את הלא מודע ופרויד המאוחר שראה בריסון הדחפים את מטרת הטיפול. לאקאן המאוחר של סמינר אחת-עשרה ואילך מאשים את פרויד המאוחר של "פסיכולוגיה קבוצתית ואנליזה של האגו" בסמכותיות, שמבחינת לאקאן היא החטא הקדמון שבסופו של דבר גרם לחרם על לאקאן באותה שנה. אם הקוד הגנטי של ארגון הוא לפי האישיות של המייסד, אז קו ישר נמתח בין הסמכותיות של פרויד מול אירמה הסוררת בחלום ראשון של הפסיכואנליזה לבין החרם של הארגון הפסיכואנליטי הבינלאומי על לאקאן שהפר את הכללים.

אפשר לראות את פרויד כמו גורבצ'וב, שסלל את הדרך החתרנית לשחרור מהסמכות אך לא היה מספיק חתרני לעמוד בקצב ההתפתחויות, כך הגישה הפרוידיאנית לא עמדה בקצב של ההתפתחות הלאקאניאנית אף שהיא שאפשרה אותה.

הדרך של לאקאן לחלץ את הפסיכואנליזה מהאיווי הפטריארכאלי של פרויד הייתה להתייחס לאב כאל מטפורה, כאל עניין בלשני. המטפורה האבהית ולא השובניזם האבהי. שיח האדון מכיל בתוכו אגו כדמות במקום סובייקט כיציר שפה. דמות האב כסופר אגו או האידיאל של האגו, הולך יד ביד עם ההזדהות הדמיונית כאגו. באנליזה סופית ואינסופית מגדיר פרויד את פסיכולוגיית האגו – המטרה היא ניצחון האגו על הדחף. אדיפוס הוא מבנה מונוליתי במקום מיתולוגיה של נרטיבים מרובים, אב במקום מטפורה אבהית, וכתוצאה מכך אי הבנה מה זאת אישה שלא במונחים של מניות גברית. זה הבסיס של הטעות של פרויד עם דורה שמשית עליה את ערכיו הפטריארכאליים. ע"פ לאקאן זה החלק שלא עבר אנליזה אצל פרויד ועליו התעתד להעביר סמינר שנתי אך בשל החרם העביר שיעור אחד בלבד.

גם הלא מודע עובד על שיח האדון. האדון הוא הסיבה להדחקה ולהיווסדות הלא מודע. התפיסה החברתית, מוסדית, פטריארכאלית, לא יכולה שלא להופיע בקליניקה. ז'אק אלן מילר מצטט את לאקאן: לא יתכן שכוח ברמה המוסדית לא יחלחל לכוח כאיווי של אנליטיקאי בטיפול. זה נאמר ב 1991, ב1999 כבר קולט סולר אמרה את זה על מילר עצמו בעקבות הפרישה והייסוד של הפורום הבינלאומי כאלטרנטיבה למילר האדון.

ע"פ לאקאן האנליזה צריכה ללכת מעבר לפרויד וללא מודע הפרוידיאני, ללא מודע הממשי. כלומר, לא להזדקק למיתוס האדיפלי. בעוד שפרויד מאדיר את דמות האב, לאקאן מגחיך אותו. לאקאן מבחין בין האב הנערץ כדמיוני לבין הפונקציה או המטפורה האבהית כאב סמלי. האב הסמלי הוא בעצם רשת מסמנים או אוצר המסמנים שבהם בסופו של דבר מזהה את עצמו האנליזנט כמוקד של צומת ברשת ריזומית, לא ריכוזית, ללא מוקד או ראש כפי שהיינו מצפים מרשת היררכית לפי מודל האדון.

האב העליון, העריץ, על בסיס הדגם של האב הקדמון במיתוס טוטם וטאבו הוא המנהיג הפשיסטי איתו מזדהה ההמון במאמרו של פרויד פסיכולוגיה של הקבוצה ואנליזה של האני. בחלופת המכתבים שיזמו האומות המאוחדות בתקופה שבין מלחמות העולם איינשטיין שאל את פרויד כיצד לבלום את הפשיזם. בתשובתו פרויד המשיג את המצב הגיאופוליטי, סביב הצורך להתאגד נגד שלטון היחיד, בדיוק כמו בטוטם וטאבו. פרויד לא זכה לצפות במפלת הפשיזם ומשהו מהאדנות של התקופה השאיר סימן גם בתיאוריה האנליטית. לאקאן לעומת זאת ראה גם את עליית הנאציזם באולימפיאדה בברלין לפני המלחמה, וגם ראה את הניצחון והשיקום הבריטי והתפעל מהפעלת קבוצות לשיקום הערים מההפגזות, קבוצות ללא מנהיג וללא סמכות. את הנאציזם לאקאן ראה כהעלאת קורבן לאל ההזדהות הנרציסיסטית, שמתוך הזדהות איתו יכול החסיד להאמין שהוא אידיאלי כמוהו. עצם ההצבה את האחר הגדול כתובעני, כך שעל הסובייקט מוטלת המשימה לספק את האחר הגדול כמולוך שמעלים לו קורבן, היא שימוש בסיפוק תביעת האחר כהגנה נגד התעמתות הסובייקט עם המאוויים שלו. תשוקת האנליטיקאי היא בכיוון ההפוך מתשוקת הפשיסט. זיהה זאת פרופ' אורי הדר שגורס שהאתיקה הפסיכואנליטית, ובפרט הלאקאניאנית, מחייבת את האדם לראות את קיומו כסובייקט כפונקציה של שייכות חברתית, כלומר לא אוטונומיה כמקסם אגו אידיאלי ולא הזדהות עם מאסטר, אלא שייכות לאחוות היצורים המדברים עם ערבות הדדית מובנת.

הליכתו של לאקאן בעקבות גיבורו שפיזוזה היא גם בכיוון ההפוך משיח האדון, האב. האל של שפינוזה הוא לא אל הטבע הפנתיאיסטי, הוא כן "השם" של האל היהודי, המסמן, אבל ללא השגחה או תביעה אישית ולכן גם ללא מרות או סמכות. ללא אל תובעני בסגנון התורני, יכול היה שפינוזה לשים את התשוקה לא בצד של האחר הגדול אלא בצד של הסובייקט. שפינוזה רוקן את האל מתביעותיו. לכן ניסח שפינוזה את התמצית של האנושיות כתשוקה בניגוד לתפיסה הרבנית שהתשוקה היא בצד של האל והנשגבות האנושית היא להיות עבד לתשוקת האל. האידיאל של העמדה הזו הוא משה שכונה עבד יי'.

המיתוסים הפרוידיאניים מאדיפוס לטוטם וטאבו

ע"פ לאקאן המיתוס של טוטם וטאבו מצביע על תשוקה של פרויד המובנת על בסיס מות האב. זה מזכיר את האמירה "למה מי מת?!" כטיעון לחשיבותו של מעשה מסוים. המקבילה באנגלית היא Who died and said so? . הפנטזמה על האב המת כסיבת איווי מדגישה את התשוקה כנובעת מאתיקה, והאתיקה ממוסגרת בציווי של האב המת. אך יש הבדל בין האב של אדיפוס לאב של השבט הקדמון. בעוד שהאב המת האדיפלי, כפי שהוא מככב בפנטזיות האובססיביות, הוא במסגרת התקווה להיפטר מהעריץ המגביל את ההתענגות. כפי שגילה איש העכברושים זה לא באמת עובד. דמותו של האב ממשיכה לרדוף אותו גם לאחר מותו. לעומת זאת, האב המת בטוטם וטאבו מייצר את הריסון של הדחפים דרך האשמה, והתשוקה כבסיס להתענגות דווקא נובעת מהגבלה. לאקאן ממשיך את הקו של מגבלה כתנאי לתשוקה אך מבחינתו המגבלה אינה נובעת מפרסונה של אב אלא ממבנה השפה. האב הקדמון מזוהה עם חיה טוטמית והמיתוס מבהיר שההזדהות החייתית היא הדבר שמת עם כניסת האדם לשפה. האב האדיפלי אצל פרויד הוא האב הדמיוני, זה שאם רק לא היה מגביל את התענגותו של הילד יכול היה להתענג על אימו עד אינסוף. בטוטם וטאבו מותו של האב הממשי, החיה, מוחלף באב הסמלי, אוצר המילים. בעוד שהאב הדמיוני מרסן דחפים, האב הסמלי מייצר תשוקות. בעוד שהאב האדיפאלי מעורר שנאה בשל הסירוס, הגבלת ההתענגות, האב הקדמון נאהב בשל יצירת התשוקה וייסוד התרבות.

המיתוס של האב המת בטוטם וטאבו זאת הבניה ברמת האנושות, כמו השלמת פערים בזיכרון היסטורי אינדיבידואלי כדי לעשות היסטוריזציה, רישום, כדי לחיות בנרטיב. כאשר האנושות היא האנליזנט של פרויד, רצח האב זאת הקונסטרוקציה שהוא בונה, כדי להשלים את ההיסטוריה שיכולה להסתיים בסובייקט בעל איווי. זה מה שעושה ניטשה עם מות האלוהים. כל מוות של מאסטר חושף את הסובייקט ליתמותו מול מחירי בחירותיו. אצל ניטשה מות האלוהים מסתיים באחריות האדם לבחירותיו, ולאקאן יוסיף לזה, גם בחירותיו הלא מודעות.

פרויד ראה את האל כפיתוח של הטוטם, כהתגלמות האב של השבט, ואת החוק של האל כפיתוח של האיסור על גילוי עריות משום שכל נקבות השבט שייכות לאב. הצימוד של האל לאב הקדמון בלם את הפיכת האנליזה לדת והשארת האל במקום שלך מיתוס. זה הסבר חילוני לאמונה באל שאינו מאפשר שייכות לדת על בסיס אמוני, זאת בניגוד לדת שם דמות האב אינה מסורסת. יוצאת דופן בנוף התיאולוגי היא קבלת האר"י שם בתורת הצמצום מיוחס לאל חסר, אך עדיין, על האדם למלא חסר זה למען האל במקום להתמודד עם החסר של עצמו כמקור לתשוקה. בפסיכואנליזה, ההכרה בחסר של האחר הגדול דווקא משחררת, ולא בקלות, מהאמונה שיש את מי לשרת. בקונטקסט של מטרה כזאת לאנליזה, אצל פרויד יש משהו שהולך בכיוון ההפוך עם משאלה לאב לא מסורס.

בפשר החלומות פרויד מביא חלום שחולם אדם על אביו המת שמופיע כחי מבלי לדעת שהוא מת. בחלום חושב לעצמו החולם האנונימי, שייתכן שזה פרויד עצמו, "אין לי לב לבשר לו שהוא בעצם מת." זהו מצב העניינים בין פרויד לסמכות. הוא נרתע מלבשר לעצמו שאין סמכות, שהיא מתה, שאין מי שחוצץ בינו לבין המאסטר המוחלט, המוות. גם הפרשנות של פרויד, שמותו של האב בחלום אינה תמימה, היא קשורה למשאלת החולם לרצח אב. חלה גם על פרויד. הרתיעה של פרויד מהכרה בחסר של האחר הגדול משולה לרתיעה מרצח אב.

שיח האדון בחלומות של פרויד

מה ניתן לומר על התשוקה של פרויד בהקשר של החלום הראשון באנליזה העצמית שלו, הניצוץ הראשון של התגלות הלא מודע בחלום על הזריקה של אירמה. מה התשוקה של פרויד המופיעה בחלום? הפרשנות של פרויד מעניינת אותנו יותר מהחלום עצמו. הפרשנות שלו היא נכונה מעצם זה שהיא נאמרה, כפי שבעתיד פרויד יגיד שבלא מודע אין שלילה.

הזריקה של אירמה

פרויד מתעמת עם הסירוס של עצמו כדמות סמכותית בחלום הזריקה של אירמה. מדובר במטופלת שהיא גם מיודדת עם המשפחה. פרויד מעיד שבמקרים כאלה, מצד אחד המטפל יותר מושקע, אך מצד שני יש לו פחות סמכות, הוא פחות אנונימי ונוח להשלכת סמכות. היא מכירה את הצדדים האנושיים שלו.

כבר בהתחלה נושא הסמכות הוא בחזית. הייתה הצלחה חלקית בטיפול בסימפטומים היסטריים אך המטופלת סירבה לפיתרון של המשך טיפול. פיתרון בגרמנית, כמו באנגלית, זה אותו הפונם Solution לשתי המשמעויות, פיתרון ותמיסה. כשדיבר עם חבר שפגש אותה החבר סיפר ששלומה טוב אבל יכול להיות יותר טוב. פרויד לקח את זה כביקורת עצמית, שלא עמד בהבטחתו לרפא.

בחלום הוא מבקר אותה על כך שלא הסכימה ל"תמיסה", לפיתרון של הטיפול האנליטי. הוא אמר לה שזו אשמתה. היא סיפרה לו כמה היא סובלת והוא ראה שהיא חיוורת ונפוחה, וחשב שאולי החמיץ בעיה אורגנית. הוא רצה להביט לה בגרון אך היא הייתה לא ממושמעת recalcitrance. הוא בכל זאת ראה כתם לבן, צלקות בצבע אפור-לבן על עצמות הסינוס. הוא קרא לד"ר אם, שהיה גם חיוור ומגולח. היו שם גם אוטו ולאופולד. הרופא אם איבחן שהיא קיבלה זריקה עם תמיסה שהוכנה לא מספיק ביסודיות וכנראה גם המזרק לא היה נקי.

הפירוש

הפירוש של פרויד הוא שהוא ראה את עצמו אחראי לתת לה את הפירוש על האמת המודחקת אך לא מעבר לכך. אם היא מוכנה לשמוע ולהתמודד עם המודחק או לא, זאת בחירה שלה, זאת עבודה שלה. זה תלוי בה אם תסכים לקבל את זה. בכל זאת הוא מרגיש אשם. בזמן החלום ובזמן כתיבת החלום בספר פשר החלומות הוא כבר לוקח אחריות קלינית על ההתנגדות של המטופל כמשהו לקחת בחשבון ואפילו להזדקק לו בטיפול. מאז החלום הוא כבר פיתח את התיאוריה כך שתכיל גם מושגים כמו התנגדות והעברה.

הסירוב לפתוח את הפה זאת ההתנגדות, וכאן יוצא פרויד הסמכותי והנוזף. הוא יהיה פחות סמכותי, או לפחות יותר ערמומי כשהוא יכיר בסירוב לפתוח את הפה כהתנגדות. הסמכות מופיעה פעמיים, פעם פרויד מגלם את הסמכות כשהוא מתייחס אל המטופלת כאל סוררת, מסרבת לטיפול, ואינה סרה למרותו. המוטיב של צבע לבן קשור למטופלת אחרת, חברה של אירמה, שגם היא מתנגדת לאנליזה. החזרתיות מדגישה את מוטיב ההתנגדות.

פעם שנייה פרויד עצמו נתון לסמכות של הסופר אגו. החלום עמוס באזכורים של אשמתו של פרויד בעיקר כלפי מטופליו. הצלקות והפצעים בחלל האף קשורים לקוקאין שהוא האמין בו וגרם למוות של איש קרוב. הזריקה של הקוקאין שגרמה למותו גם מופיעה. הגרון קשור לאשמה על טעות בהרעלת מטופלת אחרת, בשם, מתילדה, כמו בתו באותו שם שהייתה לה מחלת גרון קשה. הוא פירש זאת כעונש אובססיבי קלאסי עם החרדה הנלוות: מחלת בתו כעונש על אשמתו המקצועית.

פרויד מפרש את עצמו כבעל משאלה שהבעיות יסתברו כאורגניות כך שתוסר מעליו האשמה. כך ירשם בדברי הימים שהוא לא נכשל במקרה של היסטריה. את המשאלה להירשם בדברי הימים הוא חשף בפני ארנסט ג'ונס בבדיחה, שתהיה לוחית בכניסה לבית הקיץ שם חלם את החלום, שם ייכתב שכאן לראשונה חלם את החלום שגילה בפניו את הלא מודע.

חלום לאחר הלווית אביו של פרויד

את הקשר של הסופר אגו רווי האשמה לסמכות האב רואים בפירוש של פרויד לחלום שהיה לו בלילה שלפני קבורתו של אביו. בחלום הוא רואה כיתוב "אתה מתבקש לעצום את העיניים" – פרויד שואל את עצמו, של מי העיניים שיש לעצום אותן, של עצמך? מה אתה לא רוצה לראות? עיניו של המת? להשלים עם מותו ולכבד אותו? להעלים עין ממשהו? ממה? מההלוויה הלא מספיק מכובדת?

בסופו של דבר הפרשנות של פרויד לחלום של עצמו היא שהוא מעלים עין מההלוויה שאולי הייתה פשוטה מידי, לא מספיק מכבדת את אביו. במציאות הוא קיבל על כך ביקורת ממשפחתו אף על פי שאביו ביקש במפורש הלוויה פשוטה. בנוסף, הוא גם איחר להלוויה. הרעיון שהשלט מבטא ביקורת מופיע גם באסוציאציה לשלט "לא לעשן" שנמצא בתחנות רכבת, כאשר העישון הוא כידוע החטא הקדמון של פרויד. במכתב לפליס פרויד מפרש את האשמה כאשמת שורד. התשוקה לכבד את האב קשורה גם לאהבה לאב אך גם להכחשת השנאה והיריבות, והנצחון בכך שאביו מת והוא חי. זהו שורש המבנה האובססיבי שמאפיין את פרויד, ובצלמו נוסדה הפסיכואנליזה. הפסיכואנליזה של לאקאן יותר מושפעת מהחופש הרדיקאלי מדמות האב ומהאניגמאטיות ההיסטרית שאפיינה אותו.

התשוקה של לאקאן

נקודת מוצא תרבותית

בניגוד לפרויד שהיה יהודי המנסה להשתלב בתרבות האליטה, לאקאן נולד עם כפית זהב בפיו, נצר למשפחה קתולית, בורגנית ומבוססת. זאת הייתה התשתית התרבותית והפוליטית שלתוכה נולד. הקונטקסט המשפחתי היה סב עריץ שניהל את עסקי החומץ של המשפחה והתעמר באביו החלש של לאקאן. השילוב של מעמד חברתי גבוה של גבר לבן פריוילגי ועמדת המוצא המשפחתית ללא מאסטר ישיר מעליו, כיוונה את לאקאן להיות חתרן מתריס ראדיקלי הרבה יותר מפרויד. כך הוא יכול היה להרשות לעצמו לבעוט בתרבות הבורגנית ממנה הוא בא ולפזול למחוזות סוריאליסטיים.

לאקאן לקח על עצמו את ההתרסה מול המסטר בשם האב שלא עשה זאת מול הסב. כך הוא פעל מול רוב הסמכויות בחייו, כולל פרויד והארגון הפסיכואנליטי הבינלאומי. את המשאלה של לאקאן לאב נגיש, חזק, ומשוחרר מהסב המשפיל, הוא ביטא במאמר לאינציקלופדיה על "תסביכים משפחתיים". שם הוא ניסח עמדה בעד המשפחה הפטריארכאלית הגרעינית משום שקירבה לפטריארך הנגיש מאפשרת "חתרנות יצירתית".

היכן שפרויד כפר בדת אך ניסה למצוא חן בעיני המדע, לאקאן היה משוחרר מכך ושם את האנליזה מעל המדע של תקופתו. "מהו המדע שיכול להכיל בתוכו את האנליזה?" הוא שאל במאמר על מדע ואמת. בעוד שאידיאל המדעי הוא נישול הסובייקט של המדען מהזירה, באנליזה יש חשיבות לסובייקט הפרקטיקן כחלק מהאפרטוס של הפרקטיקה. הפוזיטיביזם של פרויד שלח אותו לחפש את העובדות כאמת, עובדות "אובייקטיביות" המנותקות מהחוויה של הסובייקט. לאקאן הבחין בין ידע בממשי ואמת בסמלי. מבחינת לאקאן הטעות של פרויד היא הדגש על אמת אובייקטיבית שלא לוקחת בחשבון שלאמת יש מבנה של בדיה. זאת הביקורת של לאקאן על האנליטיקאי קריס שבדק את האמת העובדתית והודיע למטופל שלו שהוא אינו פלגיאט, מבלי לקחת בחשבון את התשוקה להיות פלגיאט, תשוקה שגרמה לו אקטינג אאוט, אכילת מוח טרי כמטפורה לגניבה ספרותית בתגובה לפירוש המתעלם מהפנטזמה של הסובייקט להיות פלגיאט.

בעוד שהחתירה של פרויד לאמת היא יותר בלשות בסגנון שרלוק הולמס, חקירה צולבת שמטרתה היא להתגבר על החשש של המטופל מפני הפללה עצמית כבעל דחפים, החתירה לאמת של לאקאן היא יותר בסגנון של הבלש הפרטי דופין בסיפור המכתב הגנוב של אדגר אלאן פו. החוקר דופין מאתר את המכתב הגנוב לא על ידי כניסה לעומק המחבואים אלא על ידי התבוננות על פני השטח, למי שיודע להסתכל. הוא מוצא את המכתב מופשל כאיגרת ולכן קשה היה לזהותו. כך גם תשוקתו המודחקת של הסובייקט מופיע כמגיע אליו מבחוץ במהופך. התשוקה להיות חופשי תופיע כחשש מפני דחיה, התשוקה להיות שייך תופיע כחש מפני השתלטות, וכו.

חרם

העיסוק של לאקאן באיווי של פרויד נעשה על מנת לחלץ את הפסיכואנליזה ממגבלות האיווי של פרויד. התשוקה של האדון מניעה את הסובייקט בעוד שתשוקתו שלו רדומה. האיווי של לאקאן הוא להעיר את האנליזנט מהחלום בו הוא עוקב אחר תשוקת האחר האדון. הפנטזמה היא לישון וחציית הפנטזיה היא להתפקח מהאמונה בקיומו של אחר גדול בעל תביעה. האיווי של לאקאן למקם את פרויד בעמדת האדון שיש לחלוק עליו, ולא להיות שבוי של פרויד בהעברה חיובית סוגסטיבית, הביא אותו להישען על מקורות נוספים כמו הנרציסיזם של שלב המראה בפסיכולוגיה, התשוקה כבסיס לסובייקט אצל שופנההואר, ניטשה, ובעיקר הגל, הדגש על הלא מודע מובנה כשפה בעקבות התפתחות בבלשנות אצל דה סוסיר וג'יקובסון, הקבלה בין המבניות האנתרופולוגית של קלוד לוי-שטראוס לפעולת הלא מודע, ותורת ההוויה מהיידיגר.

את סילוקו מהארגון הפסיכואנליטי הבינלאומי הוא המשיג כהזדהות עם שפינוזה המוחרם בשל כפירתו בסמכות. הפירוש של לאקאן לאירועים שהובילו לחרם הוא שזה היה בלתי נמנע, תוצאה הכרחית של המבנה של הארגון האנליטי שמושתת על התשוקה של פרויד סביב האדון. לאקאן כמובן לא טמן את ידו בצלחת והרגיז את מי שצריך בפרובוקציות על מנת לעורר את הסמכויות להחרימו. הוא הפך את עצמו לפטיט א', לשארית הדחויה, על מנת להוכיח שמה שמנחה את הארגון בו אין מקום לשארית הוא האחר הגדול הדמיוני.

אובייקט מושלך

בהיבט הפנטזמטי מדובר על הזדהות כאוצר מושלך, כלומר אובייקט אנאלי. זה גם מה שהוא ממליץ כאיווי לאנליטיקאי כדי לסיים טיפול על ידי יציאה מהמערכת של המטופל, כאנזים שעשה את עבודתו. טיפול טוב מסתיים בכך שהמטפל נהיה מיותר, וספציפית בטיפול פסיכואנליטי שמטרתו יציאה מנרציסיזם, על המטפל ליפול ממרום האידיאליזציה שעושים לו, ומזדהים עמו. זה נכון לא רק לסוף טיפול. גם במהלך הטיפול התשוקה להיות מחוץ למערכת חשובה. מנסח זאת לאקאן בשלושת התנאים לעבודתו של האנליטיקאי בהכוונת הריפוי:. לתת את עצמו ליחסי ההעברה, לתת את מילותיו אם יעלו בדיעבד לדרגת פירוש, ולהישאר לבדו מחוץ לשדה המשחק.

מה ההבדל בין האנליטיקאי שנדחה בסוף טיפול והמזוכיסט? הרי כל הסצנות שמבנה המזוכיסט: להיות מושפל או להיות נתון להתאכזרות, הם מצבים בהם הוא מתמקם כדחוי, שכן ללא דמות אב יציבה כמו במבנה הנוירוטי שיחלץ מהאם, דחייה היא האפשרות היחידה לשחרור. ההבדל הוא שהאנליטיקאי מושלך מבלי להאמין באחר גדול שממנו המזוכיסט נחלץ ומפיק מכך עונג.

הבדל נוסף בין פרויד ללאקאן קשור למבנה הנפשי של לאקאן. המבנה ההיסטרי שלו הופך אותו לאניגמטי, וזה שימושי לתשוקת האנליטיקאי כפי שהיא מומצאת על ידי המטופל לצרכי ההשלכה ולצרכי הנעת הטיפול. האניגמאטיות גורמת לאנליזנט לשאול על תשוקת האנליטיקאי ולנפק בעצמו את התשובות שדרכן הוא פורש את הפנטזמות והמאוויים של עצמו.

הפנטזמה של האנליטיקאי

גם אם לתשוקה אין אובייקט ברור אחד, הפנטזמה נותנת צורה לתשוקה. כשזה מגיע לתשוקה של האנליטיקאי אנחנו יכולים לשאול, מה הפנטזמה של האנליטיקאי שנותנת צורה ותומכת באיוווי. למשל, קרל אברהם רצה להיות דמות אימהית , ולאקאן דיבר על עצמו במסגרת פנטזיה שבה הוא הסעודה של הקניבלים.

The truth, in this sense, is that which runs after truth—and that is where I am running, where I am taking you, like Actaeon's hounds, after me. When I find the goddess's hiding place, I will no doubt be changed into a stag, and you can devour me, but we still have a little way to go yet.

אין מנוס מהאנושיות, ותשוקה במאמץ להתנסח, מצטמצמת לניסוח של תביעה ומקבלת את הצורה הפנטזמתית. לשם מה עברנו טיפול אם לא להשתוקק? ניתן לא להשתוקק? היות והמטרה של אנליזה, שמטבעה מייצרת אנליטיקאים, אינה להפוך את המטופל לפחות אנושי, כלומר המטרה אינה להפוך אותו לנטול תשוקות ופנטזמות, הרי שהשאלה היא איזה מהתשוקות רלוונטיות לעבודה. היות והתשוקה היא התשוקה של האחר, גם האחר האנליטיקאי מעביר את תשוקותיו. במקרה של ברואר, ההריון המדומה של ברטה פפנהיים, אנה או, יכול היה להיות קשור למשאלה של ברואר לילד, ואמנם אשתו התעברה ממנו במקביל ומיד אחרי הטיפול שלו בברטה.

באופן דומה, גם לפרויד יש אספקט של פנטזמה מינית באיווי שלו לאנליזה. העניין של פרויד בלא מודע המיני הביא את המטופלים שלו להביא לו את התוצרים של הלא מודע שלהם. התשוקה לפנות ללא מודע של המטופל מביאה אותו להגיב. הקשר בין פירוש לפיתוי מופיע בכמה צורות: הדבר שאותו מפרשים הוא קיומה של התשוקה המינית, לפצח את ההתנגדות כמו בחיזור אחר מחוזרת קשה להשגה והבקשה לא להסתיר כלום באסוציאציות היא בקשה להתפשט. בחלום "הזריקה של אירמה" הוא רואה פציעה על כתיפה השמאלית דרך שמלתה. האסוציאציה שלו היא לבדיקות גופניות שנהוג היה לעשות בזמנו לנשים דרך הבגדים. המיניות מופיעה כאן כמשהו להימנע ממנו יחד עם רמז להכרה בו. אם יש אסוציאציות נוספות הוא בולם אותם במפורש.

"I have no desire to penetrate more deeply at this point"

לאקאן מעלה את הסברה שטכניקת היד על המצח והסרתה, שלב ביניים בין היפנוזה לאסוציאציות חופשיות, גם בה היה יסוד ארוטי של מגע ושלילתו, כגירוי לעורר תשוקה ודיבור אסוציאטיבי מתוך התשוקה. איפה התשוקה החבויה בפנטזמה שרלוונטית לעבודה האנליטית? אם התשוקה הרומנטית או תשוקת האבהות של ברואר יוצרת אצל ברטה פפנהיים הריון מדומה זאת חריגה מהניטרליות. איזה תשוקה של אנליטיקאי תיצור אצל המטופל אסוציאציות חופשיות? התשובה היא שזו סוג של תשוקה היסטרית. תשוקה להישאר בתשוקה לנקודת הכפתור של המסמן עם המסומן, נקודות של קיבוע המשמעות, של הבנה, אך יחד עם זאת תשוקה להמשיך הלאה לבלתי מובן באסוציאציה הבאה.

זה גם מה שיוצר היסטריזציה במטופל, התשוקה להמשך גלישת התשוקה, כלומר תשוקה שבסופו של דבר תוכל להיות נטולת תביעה או פנטזיית השלמה. אחת התשוקות של האנליטיקאי היא להיות מופתע, כלומר להיות בקשב צף ולא ממוקד. הציפייה לעוד שומרת את האנליטיקאי במתח לקראת ההפתעה הבאה.

What ought to be, what can be this desire of the analyst, if it is to hold itself at the same time at this point of supreme complicity, open complicity, open to what? To surprise. The opposite of this waiting in which there is constituted the game in itself, the game as such, is the unexpected. The unexpected is not the risk. One prepares oneself for the unexpected.

מבחינת הטכניקה, כדאי לאנליטיקאי להפגין את היותו מופתע כדי להדביק את המטופל בתשוקה להפתעה מהלא מודע של עצמו. אם ההיסטרית נותנת לפרויד את הלא מודע שלה זה משום שהוא אוהב אותו. אך ההתנגדות לתת אותו, כפי שקרה עם דורה ואולי גם עם אירמה, זה משום שהוא דורש אותו. משהו בגישה של לאקאן פחות תובעני ולכן פחות מעורר התנגדות. זהו המעבר מהתביעה של האנליטיקאי לאיווי של האנליטיקאי. לאקאן פחות דורש כי הוא מניח שהידע הוא על פני השטח לכן לא צריך לדרוש מהמטופל להסגיר סודות. האנליטיקאי צריך לדעת לקרוא או לפחות להדגיש את המסמנים שעל פני השטח.

פרויד עורר ההתנגדות בתשוקתו הגדולה לדעת את הסוד בלא מודע. לאקאן פתר את הסירוב של המטופל להתמסר לתביעה בכך שהוא הפך את עצמו לאובייקט של התביעה בחיתוך השעה. בסמינר על ההעברה, לאקאן מביא מהמשתה של אפלטון את היחסים בין אלקיביאדס וסוקרטס כהמחשה של יחסי אוהב ואהוב. אלקיביאדס אוהב את סוקרטס בשל אוצר פלאי שמיוחס לסוקרטס שהוא בבעלותו. לאוצר הזה קוראים אגלמה. סוקרטס יודע שהאוצר הזה הוא ההשתוקקות של סוקרטס עצמו ואם יחשוף זאת הוא יפסיק להיות האובייקט הפנטזמטי שנועד למלא את החסר של אלקיביאדס משום שכמשתוקק, סוקרטס מודה שהוא סובייקט בעל חסר ולא אובייקט פנטזמטי שלם ומשלים. אצל פרויד האובייקט הוא הסוד של המטופל, בכך הוא דומה לאלקיביאדס שסקרן לגבי האגלמה. לאקאן מציב את עצמו בעמדה של סוקרטס. חמקן, אניגמטי, ואוצר סוד שהספקולציות אודותיו חושפות את התשוקות הלא מודעות של המטופל. אמנם לפרויד יש תשוקה לא מודעת שגורמת לו להיות סקרן חסר סיפוק אך גם תשוקה זאת היא כנראה הכרחית. מי שאין לו את זה לא מבין איך האנליטיקאי לא משתעמם. אמי ון אן, אחת המטופלות הראשונות של פרויד, חילצה אותו במידת מה מהתביעה הזאת כשאמרה לו שיפסיק לחקור ויקשיב בשקט. כך היא נתנה לו את הפוזיציה של האנליטיקאי.

גם אם לא מדובר בפנטזמה ספציפית אלא בתשוקה לפסיכואנליזה שקיימת באנליטיקאי, גם זו תדביק את האנליזנט. עצם השייכות לשיח האנליטי דרך ההתנסות באנליזה תהפוך את האנליזנט לחלק מסדר סמלי שמקיים אותו כסובייקט בעל איווי, ואם השיח הוא אנליטי כך גם התשוקה. לא ניתן וגם אין צורך לנתק את האיווי של האנליטיקאי מהאיווי של האנליטיקאי שלו. האיווי אינו מתקיים באוטונומיה אלא בהשפעה ושייכות.

העברה נגדית

העברה נגדית ותשוקת האנליטיקאי

המונח העברה נגדית מתייחס גם לרעש שמביא איתו המטפל מבחינת הנושאים והתסביכים שמעסיקים אותו, אך גם לתחושות שלו שנותנות לו מידע על מה שקורה בצד של המטופל. המחלוקת העיקרית בין לאקאן לבין אסכולות האגו, יחסי אובייקט, העצמי והאינטרסובייקטיבים, הוא שלאקאן סקפטי לגבי התחושות של המטפל כחיישן, הן במידת יכולת קליטת המידע והן בשימוש שניתן לעשות במידע זה.

המטרה של טיפול היא לזהות ולקבל את הייחודיות של הסובייקט. הסימפטום היא דרכה של הייחודיות להתעקש כאשר הנורמות אינן מאפשרות זאת. בסופו של דבר המטופל מזהה שרגשותיו והעדפותיו הן סובייקטיביות ביותר והוא מכבד אותן ככאלו מבלי להתנכר להן ומבלי להזדקק לחסותו של אחר גדול שיאשר אותן, בעיקר כנורמטיביות. אמנם פרויד הרגיע את האנס הקטן שרגשותיו האדיפאליים הם נורמלים אך זה נכון לתקופתו של פרויד, לעבודה עם ילדים, בעוד שהאתגר שמציב לאקאן בפני המטופל, בעיקר אם הוא מתעתד להיות אנליטיקאי, הוא להשתחרר מהצורך בתיקוף של הזדהות להוויה שלו. לאחר כל המסלול המפרך והמזקק שמסתיים באחריות אישית על הסובייקטביות, כעת כשהמטופל נהפך למטפל הוא ישיל מעליו את הישגי הטיפול ויגלם את הסרגל האובייקטיבי מול המטופל? הרי זה אבסורד. אם הוא כועס או נמשך, אוהב נגעל או מקנא, הוא יראה בכך עוד ביטוי של הייחודיות של עצמו או אישור שהמטופל אמנם מגעיל או אהוב אובייקטיבית? הסתירה כאן מובילה לסדרה של עמדות מופרכות: יש נורמטיביות, היא מטרה טיפולית, המטפל כבר נמצא שם, רגשותיו הנובעים מהשפעת המטופל מעידים על סטיית המטופל מהנורמה.

תוך כדי סקירת מאמרים בנושא ההעברה נגדית לאקאן שם לב שרוב הכותבות בנושא הן נשים. לוסיה טאואר, מרגרט ליטל ואלה שארפ. לדברי לאקאן אין זה מיקרי. יש להן, יותר מאשר לגברים את האפשרות לחיות בשלום עם סירוס, עם פגיעות volnerabulity, עם השלמה טרגית-קומית עם החסר הבלתי נמנע והתשוקה האינסופית האנושית.

פרויד מדבר ב-"אבל ומלנכוליה" על שלושה מצבים: מצב אחד הוא המצב הפנטזמתי של השלמות, אי קבלת הסרוס, הכחשת המוות, מצב שני הוא המלנכוליה שם איום הסירוס צץ וטמון בו הסירוב לוותר על האובייקט ולכן כמו המלט, קופצים לקבר יחד עם האובייקט. זה ההבדל מול המצב השלישי של חרדה, כאשר כמו במלנכוליה מסרבים לוותר על האובייקט ולקבור את הגופה ולכן תחושת המועקה. במצב הבריא ולשם מכוונת האנליזה, משלימים עם האובדן, מוותרים על הנרציסיזם שגורס כי "אין תחליף" ומגיעים לקתרזיס כמו בסוף הטרגדיה, משלימים עם החסר. זאת התשוקה של האנליטיקאי, הרגש הקתרתי הזה.

זוהי עמדה קטארתית האופיינית לתשוקת האנליטיקאי, התפרקות מהגנות שלמות האגו ושהייה באמת של החסר. יש להעריך אומץ זה אך לפי לאקאן, האנליטיקאיות משתמשות באומץ זה כדי לחקור את רגשותיהן כמידע על המטופל ועל כך הוא חולק עליהן. מבחינתו קבלת החסר מכשירה את האנליטיקאי בדרך אחרת, בדרך של יצירת תשוקה של אנליטיקאי. ההנחה בעבודה עם העברה נגדית, שיש סימטריה בין המצוקות או התשוקות של המטופל לבין התגובות הרגשיות של המטפל היא בכיוון ההפוך מקבלת החסר, הייחודיות. היא בכיוון של יחסי אגו דמיוניים עם דמות המראה.

על האנליטיקאי לעמוד באומץ מול הריק של המטופל ולא להיענות לתביעותיו לאהבה, להזדהות, לתמיכה בנרציסיזם ובפנטזיית השלמות. זאת בדיוק הזירה שבה הויתור על האובייקט מתרחש ובמקומו נוצר איווי, הזירה של יחסי ההעברה, שם המטופל מעמדת האגו מפנה תביעה להיות נורמלי, שלם ואהוב על ידי המטפל. כאשר לאקאן אומר שרק האהבה מאפשרת להתענגות להכפיף את עצמה לאיווי, האהבה שתאפשר למטופל לוותר על אובייקט ההתענגות הדמיוני ולחיות חיים של תשוקה מתוך החסר, היא לא האהבה של המטפל אלא האהבה של המטופל כלפי המטפל, וזאת יכולה להתקיים, כפי שמראה סוקרטס, בתנאי שאינה מוחזרת.

בלינט Balint קורא למערכת שמאפשרת השתקפות המטופל בהעברה הנגדית אצל המטפל פסיכולוגיה של שני אנשים. אצל לאקאן יש מצד אחד בקליניקה רק סובייקט אחד וזה המטופל בעוד שהמטפל בעמדת אובייקט, אך מצד שני יש ארבעה שחקנים שיש להבחין את הסובייקט מבניהם: האגו של המטופל, שפונה לאגו של המטפל, אך על המטפל לא לענות לו מהמקום שאיליו פונה המטופל וגם לא לענות אל המקום שממנו מדבר המטופל אלא לפנות לסובייקט – זה שעומד מאחורי תשוקה. למשל, מטופל צעיר שואל: "האם אתה חושב שאני צריך להפסיק לנהוג ולשתות?" הוא שואל זאת מעמדת האגו שעסוק בלהיות אהוב. הוא מרגיש שלהוריו לא מספיק איכפת ממנו ואת האנליטיקאי הוא שואל האם הוא נאהב על ידו, האם אהבתו מוחזרת. כל תשובה ישירה לאגו תיתפס כנובעת מהאגו של המטפל.

במקום לענות מאגו לאגו "אל תנהג (אני אוהב אותך)" או ""תנהג! (לא אכפת לי ממך)" הפירוש של האנליטיקאי מצביע על האיווי, והדיבור אינו מטעם האגו של המטפל אלא מטעם החסר המופיע בטקסט של המטופל עצמו: "אין מי שידאג לך!"

תרשים 2: סכמה L, המעבר משיח דמיוני בין אגו אחד לשני, להצבעת האחר הגדול על הסובייקט

המטופל מעמדת האגו פונה לאנליטיקאי בעמדת אגו תג ומבקש ממנו אהבה. האנליטיקאי עונה מעמדת האחר הגדול שמייצג את הלא מודע של המטופל ומפנה את תשובתו לסובייקט על ידי הצבעה על החסר. את האפקט הקתרתי המזכך של סוף הטרגדיה, של קבלת אבדן בלתי נמנע והקלה של השלמה, עצב מתוק, חווה המטופל בהדרגה כל פעם שהוא מאבד את האובייקט שקיווה לתפוס אך במקום זאת מזוהה על ידי הפירוש כסובייקט בתשוקתו. בתגובה לפניה הטרנספרנסיאלית של תביעה מאגו לאגו, מצביע האנליטיקאי על התשוקה שבבסיס התביעה, ומעביר את המטופל מהזדהות כאגו המחפש להיות אידיאלי, נורמטיבי ושלם, לסובייקט שלוקח אחריות על תשוקתו המודעת והלא מודעת. ללקאן יש ביקורת על ההעברה הנגדית שכן היא פונה חזרה לאגו של המטופל. "תראה מה גרמת לי להרגיש!" מבחינת לאקאן ההעברה הנגדית היא לא יותר מאשר המסה של מחשבות של האנליטיקאי, האגו שלו, הסכום של הדעות הקדומות שלו. דוגמא מובהקת לכך היא הדעה הקדומה של פרויד לגבי זוגיות הטרוסקסואלית שהוא כופה על דורה שבאותו זמן יותר עסוקה בסוד הנשיות. בתגובה להחטאה היא עוזבת את הטיפול. פרויד ניסה לשנות את הארוטיקה של דורה ולכן קיבל התנגדות, העברה שלילית. היה חסר לפרויד את התובנה שהיא לא רק אוהבת את אביה אלא מזדהה איתו ואוהבת אישה בשמו. במקום לדחוף אותה להשלים את החסר שלה באמצעות האדון ק' היה עליו להצביע על החסר שבהבנת סוד הנשיות.

כאן ועכשיו

לאקאן מנתח תיאור מקרה של מרגרט ליטל שמפרשת את התנהגויות המטופל כתגובה לאנליטיקאית. זאת אסכולה בריטית שעושה שימוש בהעברה נגדית כפי שהיא מופיעה בכאן ועכשיו של הטיפול. המקרה, כנראה של מטפל שעבר אנליזה של הכשרה, הוא של אדם שלאחר מות אימו נותן הרצאה ברדיו על נושא שקרוב גם לתחום התעניינותה של מרגרט ליטל. כשהוא מגיע לפגישה לאחר מכן הוא נראה חצי מעולף. היא מפרשת לו שהסיבה שהוא כל כך תשוש בפגישה שלאחר הראיון ברדיו היא שקשה לו עם המחשבה שמרגרט ליטל מקנאה בו.

יש להניח שדבריה אינן מנותקים מהקשר והוא כנראה דיבר על רגשות כאלה בעבר אבל ליטל גם חוקרת בכנות ובאומץ את רגשותיה, כנראה מזהה שהיא מקנאה, ורואה בכך סיגנל של מה שקורה בלא מודע של המטופל. ברגע שהפירוש נאמר, לא יכול יותר המטופל לחשוב כאילו הוא מעולם לא נאמר והוא מקבל על עצמו את הנרטיב. לאקאן מסביר שבעצם זה שהיא מציבה אותו ביחסים מולה היא ממקמת אותו באגו. במונחים של סכמה L היא עוברת מעמדת האחר הגדול לעמדת האגו ולכן מעבירה אותו מעמדת הסובייקט לעמדת האגו. לכן הוא מתעשת ונהיה תפקודי במהרה. שנה מאוחר יותר הופיע האבל על אימו שהופיע באותה פגישה אך נדחה לשנה מאוחר יותר. לאקאן מפרש שהפירוש של ליטל הכניס את המטופל לפסבדו מאניה.

התשוקה של האנליטיקאי כפי שהיא בנפשו של האנליזנט

ניתן לחשוב על הנוסחה "מסמן מייצג סובייקט למסמן אחר" בתור המבנה שמחזיר את הסובייקט כמשתוקק בזכות הקשר המסמני עם האחר. המסמן שמייצג את הסובייקט מאפשר לו להשתלב בסדר סמלי שרק למסמנים יש כניסה אליו. המסמן הוא כמו כרטיס חבר מועדון שמאפשר השתייכות לקבוצה שגם הסובייקטים האחרים בה מזוהים על ידי מסמנים. היות והתשוקה היא התשוקה של האחר, להיות שרוי בין סובייקטים, בין מסמנים, מאפשר להיחשף לתשוקה של האחר ולהדבק בה. הסובייקט משתוקק מתוקף היותו בעל חסר, מאחר והוא מפוצל על ידי המסמן ושזור במטונימיה של השפה הבאה מן האחר. מכיוון שמטרת הטיפול היא שתתקיים תשוקה, כלומר, שלא יהיה דיכאון של חוסר תשוקה או חרדה של תשוקה לא ברורה, שיפחת הסימפטום שמנסח תשוקה באופן סמוי, אז כדי לקיים תשוקה המטופל זקוק לאחר שמשמש כ-"זה שתשוקתו כאחר מדבקת". זה תפקיד האנליטיקאי. בכך שהמטופל מלהק את האנליטיקאי לתפקיד האחר המשתוקק, נפרסת בטיפול המפה הלא מודעת של הקשרים, התשוקות והמסמנים שהם המארג שמקיים את המטופל כסובייקט. האנליטיקאי מצידו שומר על ניטרליות, שלא לזהם את התשוקות המיוחסות לו על ידי הפנטזמות והדחפים של עצמו.

בלוגיקה פשוטה יש סדר זמנים בו האירוע הראשון הוא הסיבה לאירוע השני. בלוגיקה המבוססת על אופן פעולת השפה זה מורכב יותר שכן המילה האחרונה במשפט נותנת קונטקסט ובכך היא קובעת בדיעבד את משמעות המילה הראשונה.

תרשים 3: גרף האיווי, האנליטיקאי כנמען

החץ שבא משמאל לימין הוא ציר הזמן, הציר הדיאכרוני, הוא לפי הלוגיקה הסיבתית הפשוטה, לפיה S1 הוא הסיבה ו- S2 הוא התוצאה. החץ שבא מימין למטה ומסתיים בצד שמאל למטה, הציר הסינכרוני שמתעלה מעל הליניאריות של הזמן, הולך נגד כיוון הזמן, ולכן הנקודה המאוחרת S2 היא הסיבה לקיומו של S1. אם בלוגיקה הפשוטה S1 יצר את S2, בלוגיקה המורכבת S1 הוא בגלל S2 במובן שהוא למענו.S2 הוא הנמען של S1 שמשמש כסיבה לקיומו של המסר. האנליטיקאי ממוקם ב- S2 כנמען למילים המנסחות את התשוקות של המטופל שנמצא ב- S1. אם לא היה S2 שלמענו S1 מנסח את תשוקתו, S1 לא היה מתקיים כמשתוקק. כך האנליטיקאי משמש כסיבת איווי לסובייקט המטופל. למשל, המטופל יניח שהמטפל רוצה לשמוע חלומות ולכן יחלום עבורו. המטופל ירצה שייקחו עליו אחריות ולכן יראה באנליטיקאי דמות סמכותית. גם אם ימחה וימרוד המטופל בסמכותיות של המטפל, זה יהיה רק אחרי שהוא ידמיין אותו ככזה משום שבאופן לא מודע שם הוא רוצה את האנליטיקאי.

הסימון של האנליטיקאי כאותיות S2 אומר משהו נוסף והוא שהאנליטיקאי אינו רק בן אנוש, סובייקט, אדם מסוים עם שם מסוים אלא תפקיד. האנליטיקאי היה בחייו שלך המטופל הרבה לפני שהוא בחר ללכת לטיפול. בעני רוחו, כל פעם שהוא חשב שבאמת כדאי שהוא ילך לטפל בסימפטומים שלו הוא חשב על האנליטיקאי, מה הוא יאמר לו, ובטח גם מה האנליטיקאי ישיב לו, וכל זאת לפני שאדם מסוים אייש את התפקיד. האנליטיקאי בשר ודם שבתפקיד צריך לזכור שלא מדובר בו אלא בישות אבסטרקטית, מזוקקת למסמן טהור, איתה המטופל מתקשר זמן רב לפני שהכירו.

המפגש בין תשוקת האנליטיקאי באהבה שלו לפסיכואנליזה ותשוקת האנליטיקאי כפי שמדמיין אותה המטופל מתרחש כאשר תשוקת האנליטיקאי היא להיות האחר שדרכו הסובייקט מנסח את התשוקה שלו. אז מה רוצה אנליטיקאי? להיות אחר המשמש כתמך לתשוקת הסובייקט.

כיצד מלוהקת תשוקתו של האנליטיקאי במבנה של כל אחד מהמבנים הקליניים?

התעלומה סביב התשוקה המסתורית של האחר יוצרת חרדה בסובייקט. התשוקה המיוחסת לאנליטיקאי משמשת גם כהגנה נגד התעלומה על תשוקת האחר האנליטיקאי. כשהתשוקה של האחר אינה ידועה, לא ברור מה האחר רוצה מהסובייקט, איך האחר רוצה את הסובייקט, ומכיוון שהאנליטיקאי מקפיד להיות אניגמטי בתשוקותיו אין מנוס מחרדה מסוימת שהיא מבנית לתהליך האנליטי. ובכל זאת, ולמרות חרדת האנליזנט, על האנליטיקאי לשמור את תשוקתו באניגמה כדי לא להסיט את תשוקתו של האנליזנט ולאפשר לה לצוף למודעות כשהוא לא יודע מה רוצים ממנו ולא מקבל הכוונה לתשוקה ה"נכונה" להזדהות איתה. לאקאן משאיל את הביטוי באיטלקית Che Vuoi "מה אתה רוצה?!" מיצירתו של הופמן, שם השאלה נשאלת על ידי השטן באופן מעורר חרדה. השאלה עולה גם כשאלה של האחר שמעמת את הסובייקט עם תשוקותיו המודחקות וגם שאלה שמופנית לאחר, עם האימה הכרוכה באפשרות שהוא רוצה להתענג עלי באופן שיפגע בי.

למטופלים שונים יש תסריטים שונים בהם תשוקת האנליטיקאי מדומיינת ביחסי ההעברה. המטרה בטיפול היא לזהות עבור המטופל את הייחודית של התשוקה שלו, גם כפי שהיא מופיעה בקונטקסט של התשוקה המיוחסת לאנליטיקאי. יחד עם זאת, ניתן לעשות הכללה גסה בהתבסס על ההבדל בין המבנים הקליניים השונים. הוריאציות השונות של הקומבינציות בין הסובייקט, האחר והתשוקה, הן אסטרטגיות לקיום תשוקה ואלו הם המבנים הקליניים. מקור המונח "מבנה" הוא בדיוק השילוב הספציפי בין הסובייקט, התשוקה, האובייקט והאחר. השילובים האפשריים הם המבנים לסוגיהם: המבנים הנוירוטיים אובססיה והיסטריה; המבנה הפרוורטי והמבנה הפסיכוטי.

אם התשוקה של ההיסטרי היא להיות מסורב הוא יחווה את האנליטיקאי כמסרב. אם ההיסטרי משתוקק דרך הזדהות עם אגו של אחר, כלומר להיכנס לנעליו של אחר על מנת להשתוקק את תשוקותיו, תשוקתו של האנליטיקאי תהיה הדבר איתו מזדהים על מנת להשתוקק. לאקאן מספר על מטופלת שהייתה עסוקה בשאלה מה הוא חושב עליה. בטעות אפשר לחשוב שהעיסוק בשאלה "מה חושב עלי האנליטיקאי?" הוא עיסוק נרציסיסטי בתדמית בעוד שהסקרנות היא לגבי האנליטיקאי כסובייקט, איך הוא מסתכל על העולם, גם עלי. הפירוש הנרציסיסטי אומר שהיא עסוקה בשאלה איך היא נראית בעיניו כשהיא רוצה להאמין שהוא חושב עליה טובות. לאקאן טוען שמה שהעסיק אותה כהיסטרית המזדהה עם האחר היא השאלה כיצד לאקאן מסתכל על העולם על מנת להשאיל ממנו את המשקפיים, את הפרספקטיבה, את הסובייקטיביות שלו.

אובייקט התשוקה של האובססיבי יהיה עצם התביעה של האחר, ולכן המטופל ילהק את עצמו כמנוהל על ידי האנליטיקאי ואת האנליטיקאי ילהק כשתלטן, כתובעני, כמנצל, משום שתביעת האחר האנליטיקאי נותנת צורה לאיווי של הסובייקט. האובססיבי מעביר את התשוקות שלו דרך הניסוח כתשוקה של האחר. אם האובססיבי רוצה משהו הוא יתייחס למשהו הזה כאל נתבע ממנו. האחר הוא חלק בפנטזמה שנותנת את הצורה של תביעת אחר לאיווי של הסובייקט. תשוקת האנליטיקאי, כפי שמדמיין אותה האובססיבי לצורך ניסוח תשוקתו, היא התשוקה לשלוט. בכל מקרה, גם כאובייקט המבט בהיסטריה וגם כאובייקט נתבע באובססיה, בשני סוגי הנוירוזה יחוו המטופלים ההיסטריים והאובססיביים את המטפל כמתענג או מחפצן, עד כדי חרדה. זאת הנוירוזה.

הפרוורטי ינסה להתענג על מבוכת האנליטיקאי, או יתייחס אליו כאל אובייקט מיני כפי שקורה לא אחת עם עברייני מין בטיפול. הפרוורטי לא סיים את התהליך האדיפלי בו הויתור על מימוש הפנטזיה האינססטואלית מאפשר לחסר לחדול מלהיות תביעה ולקבל צורה של תשוקה. בהעדר תשוקה, גם קיומו כסובייקט אינו יציב ולכן יהיה דחף לחשוף את החסר והסובייקטיביות של הזולת כדי לשמור על קשר עם האנושיות. לכן הפרוורטי זקוק לחרדה, למבוכה או לסבל של האחר כסימני חיים להזדהות איתם. האנליטיקאי לא שונה משאר הסובייקטים בסביבתו של הפרוורטי. בוריאציות הפרוורטיות הסדיסט יתענג על הסבל של האחר, המזוכיסט יתענג על חוסר האונים של האחר להכחיד אותו, המציצן על מבוכת האחר. אולךי הנקרופיל יותר מכולם מבהיר עד כמה הפרוורטי מתענג על החייאת האחר מאובייקט לסובייקט כאשר הוא מתענג על ייחוס נשמה לגוף המת. תשוקת האנליטיקאי כפי שזקוק לה הפרוורטי בפנטזמות שלו היא של חיים, של חיות, שחסרה לסובייקט הפרוורטי.

הפסיכוטי יהיה שונה מהנוירוטי והפרוורטי משום שהוא פחות מועד לייחוסים הפנטזמתיים של יחסי ההעברה. הפסיכוטי אינו עסוק בתשוקתו של האנליטיקאי ואינו מכוונן את הסובייקטיביות שלו ביחס אליו. מבחינתו האנליטיקאי אינו סובייקט אלא פונקציה, אובייקט. הפסיכוטי סובל מקשר רופף לשדה הסמלי שמקיים אותו כסובייקט בעל תשוקה ולכן התלישות האופיינית לדיכאון הפסיכוטי. תפקידו של האנליטיקאי הוא להיות להשתתף בעולמו הסמלי של הפסיכוטי ובכך להוות עמוד תמך למבנה הסמלי. על האנליטיקאי להשתתף בפיגום הסמלי שמקיים את הפסיכוטי כסובייקט. בכיוון ההפוך, היחס המחפצן שלעיתים זוכה לו הפסיכוטי מהרופאים הפסיכיאטריים עוד יותר מפשיט את הפסיכוטי מהסובייקטיביות, מהקשר החברתי סמלי, ודוחק אותו לזרועות הדלוזיות שם הוא משתייך לסדר סמלי מדומיין, בדרך כלל אלוהי וגרנדיוזי.

תפקידו של האנליטיקאי כנמען הוא לתת תוקף למילים שמופנות אליו, תוקף של מסר, של התכוונות הסובייקט מאחורי המילים. בכך הוא מנכיח את המטופל כסובייקט. זה חשוב במיוחד בעבודה עם פסיכוטיים. לכן תשוקת האנליטיקאי כפי שזקוק לה הפסיכוטי היא התשוקה להפיק ערך ממה שיש לפסיכוטי לתת. לכן האנליטיקאי מתמקם כתלמיד, כלומד ומקבל מהפסיכוטי, כמפיק תועלת מהמפגש איתו. בעוד שעם הנוירוטי יש להישמר מפני התמקמות כלקוח שמגדיר ורומז למטופל מה עליו לתת, עם הפסיכוטי, ההתייחסות אליו כאל מי שיש לו דברי ערך לתת היא חלק חיוני בטיפול. תשוקת האנליטיקאי כפיח שזקוק לה הפסיכוטי היא התשוקה להפיק ערך מהפסיכוטי. מה שקובע את ההבדל, אם הסיפוק של האנליטיקאי ייתן ערך לפסיכוטי או יידחוק אותו לפרנויה של מנוצל, הוא השאלה אם המטופל מודע לדבר שהוא מבקש להיות מוערך בו.

התשוקה של האנליטיקאי מטעם עצמו, איזה איווי קשור לאתיקה האנליטית ונובעת ממנו טכניקה אנליטית?

ניטרליות, ציביליזציה וסופר אגו

פרויד אימץ את העמדה הניטראלית כאסטרטגיה. אם מהות הסימפטום הוא התנגדות לציוויים של הציביליזציה, של החיברות והחינוך לדחיית סיפוקים, אז גם את הדחיפה של המטפל להחלמה יתפוס המטופל כציווי להתנגד לו. לעומת זאת אם המטפל מסרב לנקוט עמדה בקונפליקט הפנימי של המטופל, יש סיכוי שהמטופל יבחר לוותר על ההתענגות בסימפטום. אצל לאקאן הניטרליות היא יותר רדיקלית, יותר אידיאולוגית מאשר אסטרטגית. לאקאן מאמין בסימפטום, הוא מתמקם לצידו של הסימפטום, משום שהנורמליות אינה ערך אלא האוטנטיות של התשוקה, וזו חבוייה בסימפטום.

לאקאן מבחין בין סימפטום מרקסיסטי של תסיסה חברתית, כמו מצבים של שביתות פועלים, לבין סימפטום רפואי, היפוקרטי, של כאב או ליקוי בתפקוד הגוף. בעוד שבסימפטום רפואי אין ויכוח על הקריטריון למצב הרצוי, בריאות ללא כאבים וליקויי תפקוד, הרי שהסימפטום החברתי מוגדר כהפרעה על ידי ההגמוניה הפוליטית ולמטרותיה. באותה מידה שהשלטון יגדיר את שביתת הפועלים כסימפטום יכולים הפועלים להגדיר את הקפיטליזם החזירי כסימפטום. הסימפטום הנפשי איתו באים לאנליזה הוא יותר בצד המרקסיסטי מאשר בצד ההיפוקריטי. דווקא ההזדהות עם הייחודיות של הסובייקט החבויה בסימפטום וסירוב לדרישות הסופר אגו של הציביליזציה היא הכיוון לבריאות נפשית. האנליזה היא האויב של הציביליזציה משום שהיא מתנגדת להענשה העצמית מטעם הציביליזציה.

בין אם בגישה הפרוידיאנית של ניטרליות כאסטרטגיה, או בגישה הלאקאניאנית שעוד פחות מאמינה בקריטריון נורמטיבי לבריאות נפשית, בכל מקרה הניטרליות היא לגבי נקיטת עמדה בין דרישות החברה לבין הדחפים, בין תשוקה הנובעת משייכות חברתית-סמלית לבין התענגות אוטו-ארוטית. התשוקה של האנליטיקאי צריכה להיות לאמת של המטופל בנקיטת העמדה בין הצדדים שביניהם הוא משוסע. המטרה אינה לפתור את הקונפליקט אלא להציף אותו למודעות כדי שלא ינוהל דרך סימפטומים לא מודעים. אך זהו מודל פשוט למשא ומתן בין הציביליזציה לדחפים. למעשה יש שתי מקורות לאשמה. גם המרה של הפחד מהאחר הגדול לפחד מדמותו המופנמת, אך גם הזדהות עם הדמות החזקה והתענגות סאדו-מזוכיסטית בשמה. המורכבות היא שהדחף מסתתר גם בצד של הציביליזציה, כפי שפרויד הגדיר את הסופר-אגו: סדיסט בגלימת שופט. הציביליזציה עושה ג'נטריפיקציה לאיד התוקפני ומגייסת אותו למטרותיה בשתל של הסופר אגו. לכן לעיתים הבחירה החתרנית כנגד דרישות הציביליזציה היא בעצם הבחירה לוותר על התענגות סאדו-מזוכיסטית לטובת התשוקה. גם כאן לאקאן שומר על ניטרליות אידיאולוגית שכן האנליטיקאי אינו סוכן הציביליזציה לויתור על התענגויות. ניצחון הציביליזציה בשם האדפטציה לנורמה רק תחמיר את הסדיזם של הסופר אגו. רק אם האנליטיקאי שומר על ניטרליות ולא נוקט עמדה יכול להגיח הסובייקט שינקוט עמדה. גם המונח "בוחן מציאות" משנה את המשמעות שלו בניטרליות הלאקאניאנית. המציאות כבר איננה עניין של מוסכמה משותפת אלא המציאות של הדחפים בלא מודע. במקום שבוחן מציאות לקוי יהיה אי הבנה או סירוב להשתתף בטקסים נורמטיביים, השאלה העולה היא האם הסובייקט מביא את דחפיו הריאליים למודעות, ביטוי ומימוש? תשוקת האנליטיקאי היא לגרום לסובייקט להגיח מהלא מודע ולבחור, כלומר לכלול את הסובייקט בתמונה. מבחינתו ויתור על תשוקה זה לא ערך, כמו מידות האיפוק של הג'נטלמן, אלא פחדנות.

אפילו התשוקה לרפא, שברמה האישית היא כנראה התשוקה העיקרית שמביאה אנשים לעסוק במקצוע טיפולי, אף היא מריחה מנורמטיביות שמעוררת את התנגדות המטופל, שוב, כתגובה לחוסר ניטרליות. לכן, האנליטיקאי לא צריך לגרש את הסימפטום מהר מידי. כמו מחזר שלא כדאי שיהיה להוט מידי ויגרום למחוזרת לסגת. בחיזור זה נובע מהדינמיקה של חלוקת התשוקה. המחזר שלוקח לעצמו את כל התשוקה לא משאיר לזולת אפשרות להשתוקק אליו. באנליזה התשוקה צריכה להיות חד צדדית כל הזמן. רק התשוקה של המטופל לריפוי צריכה לפעול. איזה מין תשוקה יש לאנליטיקאי שנמנע מלהשתוקק? בסוף הסמינר על האתיקה של הפסיכואנליזה מגדיר לאקאן את המטרה. לחיות את החיים לפי השאלה שתישאל על ערש דווי: "האם פעלת בהתאם לתשוקה הקיימת בך?". הניטרליות היא בהתערבות בהגדרת התשוקה אך יש נקיטת עמדה ברורה שתשוקות כדאי לחיות. את תפקידו כתמך לתשוקה ממלא האנליטיקאי בוריאציות מבניות, בדומה לתשוקות המובנות על ידי המבנים הקליניים.

המובן

יש בטיפול אנליטי חשיבות מיוחדת לחלום הראשון, או לאמירה הראשונה בכניסה לאנליזה. לעיתים קרובות האמירה הראשונה בטיפול בכלל או אמירות שנאמרות בדלת הכניסה לפגישה צופנות בחובן את המפתח שאיתו יש להבין את הדברים הנאמרים לאחר מכן. למשל, אם בתחילת הפגישה המטופל אומר ללא קונטקסט מסוים "אין לי כוח" ובמשך הפגישה הוא מתלונן על אדם איתו הוא ביחסים, בסוף הפגישה נחבר את הדברים יחד ונפרש "אין לך כוח אליו." באופן דומה אפשר לשאול על האמירות הראשונות בהוראתו של לאקאן כמסמנות לנו מה לחפש בהמשך הלמידה. ומה שמופיע בהקדמה לסמינר הראשון הוא ההשוואה של האנליטיקאי לנזיר זן. "המסטר זן שובר שתיקה באקט" . כאן לאקאן רומז לנו שהתוכנית סביב המובן היא ללכת מעבר למובן, המקום אליו שואפים נזירי זן. אבל בואו נתחיל מההתחלה. ההתחלה היא שפרויד חיפש את המובן היכן שאף אחד לא חשב למצוא אותו.

למרות החיזור של פרויד אחרי המדע, נקודת המוצא שלו הייתה הפוכה לזו של המדע. פרויד חיפש מובן בחלומות ובכך הלך בכיוון ההפוך מהמודרנה המכניסטית-ביולוגיסטית. בכך קרוב פרויד לאסכולות של תורות נסתרות שהן במובהק בהנגדה לשיטה המדעית של יצירת ידע. כמו מי שעוסק בתורת הנסתר, כך גם פרויד חיפש בחלום את המסר המוצפן. דווקא כשהמודרנה דחפה לכיוונים יותר פיזיקליים ואורגניים, פרויד דווקא הולך לכיוון של המשמעות אך לא בהקשר דתי של תשוקת האחר הגדול האל הנגלה בחלום אלא האחר הגדול בתור הלא מודע. הפיתוי למודלים מכניסטיים עדיין קיים ומאתגר את הנוירו-פסיכואנליטיקאים, כיצד לשמר את המובן תוך כדי יצירת מודלים אורגניים, והיום גם מודלים דיגיטליים.

במובן יש תשוקה כי להגיד על משהו שהוא משמעותי זה אומר שזה מושא תשוקה עבור מישהו. כשהמטופל מניח ידע למטל, הוא מניח גם שהמטפל רוצה ממנו משהו. ייחוס תשוקה וייחוס ידע לאנליטיקאי הולכים יחד. להאמין שיש מי שיודע זו דרך להאמין שיש ידע. יש מה לדעת, עובדה שיש מי שכבר יודע. כך מאמין המטופל בפשר של הביטויים של הלא מודע שלו. אך הידע של האנליטיקאי הולך יחד עם סקרנות, עם הרצון לדעת. הרצון לדעת שמיוחס לאנליטיקאי זה הדבר להידבק ממנו מבחינת המטופל, וזאת כדי לחקור את הלא מודע של עצמו. ההיקסמות מהלא מודע זה שלב בריפוי. בעולמנו האמפירי לאנליטיקאי יש משימה להשיב את המובן לבריאות הנפש. לאקאן אומר זאת במפורש במאמר על הדחף ע"פ פרויד ותשוקת האנליטיקאי. כדוגמא לכיוון ההפוך מהמובן הוא לוקח את הפסיכופיזיקאים שמנסים להיפטר מהמשמעות. אפשר לראות בכך אזהרה מפני מגבלות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי.

הדגש על המובן של הסימפטום של המטופל מצריך גם קשב לתשוקת האנליטיקאי שמחפש את המובן. פרויד נכנס לאן שהפסיכופיסיקאים ואחרים השרויים בשיח המדע לא נכנסו, קודם כל לתוך עצמו. בניגוד למדע, היכן שלתשוקת המדען אין מקום ורואים בה זיהום של האפרטוס המחקרי, האנליזה היא יותר כמו אלכימיה, היכן שטוהר נפשו של האלכימאי היא חלק מהתנאים. בימי הביניים, לפי המודל האלכימי, לנפש הטהורה של האלכימאי יש חשיבות בהפקת זהב מעופרת. גם לכוונה של האנליטיקאי יש חשיבות בטיפול, בשונה מהמחקר המדעי. האלמנט האלכימי בנפשו של המטפל הוא העובדה שהוא מאמין שיש מובן לסימפטומים ולחלומות של המטופל, וזאת מניסיונו עצמו. הסובייקט הוא במוקד ההבדל בין פסיכואנליזה כמדע ושאר המדעים. התשוקה של האנליטיקאי קשורה לשאלה איזה מין מדע זה אנליזה: מדע בו הסובייקט לומד את הסובייקט מבלי להוציא את עצמו מהמשוואה. איזה מין מדע יסכים עם האנליטיקאי? תשובתו של לאקאן היא שזה צריך להיות מדע שלא פותר גם את הפיזיקאים כמו אופנהיימר, אבי פצצת האטום, מהשאלה של התשוקה שלהם לאור ההשלכות של מחקריהם. למחיקת המדען מהמשוואה יש השלכות לא רק מוסריות אלא גם מדעיות. לאקאן מבקר את מחקרו של גולדסטיין שחישמל כלבים בדפוס אקראי שאינו ניתן לניבוי, כדי להוכיח שתגובת החרדה היא למצב של חוסר האונים לנבא את השוק הבא. הפירוש של לאקאן למצוקה של הכלב היא שזו תגובה לסדיזם של גולדסטיין.

איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שאנחנו לא נוכלים? יש מגוון טכסים ופולחנים שנועדו לגרום לאנליטיקאטי להגן על עצמו נגד המחשבה שהוא מתחזה אך התשוקה למובן לפחות מבטיחה שהאנליטיקאי מאמין במלאכתו, כלומר במובן החבוי בלא מודע. מה שמאפשר להאמין במובן הוא ההתנסות האנליטית לכן פרויד ידע מההתחלה שרק באנליזה עצמית הוא יוכל להתקדם. את המינוי על הלא מודע רוכש האנליטיקאי כשהוא נוכח באפקטים של הפירוש על עצמו כאנליזנט. אצל המדען זה הפוך. הפיצול בין האיווי שלו והמלאכה שלו הן ערובה לכך שהוא אינו נוכל. הוא צריך להשאיר את הסובייקטיביות בחוץ ולעקר את האיווי ממעשיו.

התשוקה למובן קשורה לפעולה של ניתוח המסמנים של המטופל בעזרת מושגים תיאורטיים המבודדים תופעות, אך יחד עם זאת היכולת לשזור את העקרונות התיאורטיים בדיבור נרטיבי. כדי להסביר קונספט משתמשים במילים יומיומיות ואז זה נהיה נרטיבי, אבל אין מנוס. התשוקה של האנליטיקאי היא במתח שבין הזיקוק של התופעות לנוסחאות, מתמות, לבין היישום שלהם מול המילים הפרטיקולאריות של המטופל. שם גם נוצר המובן, במתח שבין הנוסחה כמסמן והנרטיב כמסומן. התשוקה של פרויד היא לנרטיב. רואים זאת גם בסגנון הכתיבה המאוד קוהרנטי שלו. גם לאקאן הולך בדרכו של פרויד אבל בשלב מסוים הוא הולך מעבר למובן, כלומר, הוא שואל מה ניתן לעשות עם מסמנים הפועלים מהלא מודע, כמו שיר שנתקע וחוזר על עצמו, אך לא משום שיש משמעות לפענח אלא משום שזה פשוט שם, ויוצר אפקטים נפשיים. יש מסמנים צרובים בתודעה, גם אם לא במודע, וגם אם ללא פשר. האבחנה הזו חשובה במיוחד בעבודה עם פסיכוטיים היכן שפרשנויות על משמעות נסתרת שאינה נגישה לתודעה מעוררת חוויה פרנואידית. "מיהו האחר הקיים בי שעליו מדבר האנליטיקאי?" ישאל את עצמו הפסיכוטי וימציא תשובה דלוזיונאלית.

פרויד ממשיל את ההדחקה לצרור חוטים המקיפים את החוט המרכזי, כאשר החוטים הפריפריאליים מאימים פחות, וככל שמתקרבים למרכז החרדה מפני ידיעת המודחק עולה. בכתבים המטא פסיכולוגיים פרויד ממציא נוסחה לפיה עצמת ההתנגדות עולה ביחס ישיר לקרבה למוקד. ככל שההנגדות עולה כך יטה המטופל יותר לעבור מדיבור אסוציאטיבי לדיבור דיאלוגי, לרמה המודעת של היחסים בחדר. יחסי ההעברה בהתנגדות משמשים כרמז שמתקרבים למודחק. ההתנגדות מעירה את האגו ממרבצו, והפרסונה של האנליטיקאי היא חלק מהנוף, מהשדה של האגו. התגובה הטהורה של יחסי ההעברה בהתנגדות היא התופעה אצל המטופל: "אני פתאום מודע לנוכחותך". ע"פ פרויד כשהמטופל שותק זה סימן שהוא חושב על האנליטיקאי. לאקאן מתנגד לפירוש "אתה חושב עלי כשאתה שותק" למרות שהוא יודע שהוא נפוץ.

החוטים הפריפריאליים הם פיסות פסולת, כמו שברי חרסים באתר ארכיאולוגי, שמשמשים כרמז על מנת להגיע לתוכן המודחק. אלו הם הפונמים, שברי הברות הרומזים על המילים המודחקות.

תרשים: ההזיכרות בסנורלי מתוך הפסיכופתולוגיה של חיי היום-יום - פרויד

ב"פסיכופתולוגיה של חיי היום-יום מביא פרויד את הדוגמא של "סניורלי" שפרויד הדחיק משום שהוא קשור אסוציאטיבית לתכנים של מוות ואשמה. בכל זאת הצליח פרויד לעקוב אחרי פיסות הפסולת: בו, בוסניה, הרצגובינה, הר, סניור, כדי להגיע לסניורלי. גם החלקים שנראים לא חשובים בתיאור החלום הם סוג של פסולת שדרכה מגיעים לחלקים החשובים. ככל שהחומר בדיבור כעל החלום נראה למטופל פחות חשוב כך זה סימן שזה יותר חשוב. זאת גם הסיבה שניתן לשחזר את מחשבות החלום גם מפרט בודד. למשל מטופל שחולם על דריכת נשק, והפירוש בסופו של דבר היה על הדחף הרטנטיבי שאינו יורה. אך התשוקה של האנליטיקאי היא להימנע מהיחסים הדיאלוגיים ולהתמקד בפסולת שמובילה למובן, כמו בלש שמחפש ראיות בפחי הזבל, לסימני הדרך למובן המודחק, ובסופו של דבר לממשי שמעבר למובן.

מעבר למובן

האנליזה זה מבנה שמאפשר הגחה של הסובייקט, שזה הרעיון שאנחנו מובנים לעצמנו. באסוציאציות החופשיות המטופל שם לב שמשתמעות מדבריו כוונות שמעידות על קיומו של מתכון לא מודע. המובן נמצא בין מסמנים, בין X שהוא התופעה, כמו פליטת פה או סמל בחלום, לבין Y שהוא המשמעות או הפירוש שלה. האנליטיקאי מצביע לא רק על המשמעות אלא על המתכוון למשמעות, הסובייקט של הלא מודע. האנליטיקאי מצביע על קיומו של הפרשן שמחבר בין הדברים והוא הלא מודע של המטופל. גם בשלבים הראשונים של פיתוח התיאוריה האנליטית וגם בשלבים הראשונים של האנליזה של כל סובייקט, פענוח המובן של המסמנים פותח כר נרחב להתפעלות מהלא מודע, אך זה לא בדיוק פענוח שכן המסמן שמשמש כרמז לא רק מצביע על מובן קיים אלא משפיע מעצמו על המובן שנוצר. גם אם לסימפטום לא היו מילים במקור, הפירוש יוצר סיפור, ושינויים בסיפור יכולים לשנות את הסימפטום. האנליזה נותנת מובן לסימפטום ושינויים במובן משנים את הסימפטום. לוי-שטראוס היה מגדיר זאת ככישוף. זה נעשה על ידי תרגום ממערכת אחת לאחרת ומניפולציה במערכת של המשל תעשה שינויים בנמשל. העברת הסימפטום למובן ולמילים מאפשר שינויים במילים, במובן, ומכאן גם בסימפטום.

אך האם ניתן בכלל לקבוע ש-X זה המשמעות של Y? לאקאן אפילו רואה במובן פיתוי לסוג של סמכותנות, כאילו האנליטיקאי קובע מהו הפירוש הנכון או שבכלל קיימת תשובה נכונה. אז אם היחס בין המשל לנמשל הוא לא חד-חד ערכי, והמובן הוא לא פחות יצירה מאשר תגלית, זה מאפשר סוג של טיפול שמטרתו היא לפרק משמעות ולהתמודד עם האקראיות שגרמה למסמנים מסוימים דווקא להיות חזרתיים ומחוללים אפקטים של סבל. האתיקה שגורסת שהאחר הגדול לא קיים מחלישה את קדושת המובן ומאפשרת שחרור גם ממנו. זוהי התשוקה המשותפת לאנליטיקאי הלאקאניאני ולנזיר הזן.

מלכתחילה לכל סובייקט יש יחס דואלי לשפה. מצד אחד הוא מתקיים כמשתוקק בזכות היותו נתון ברשת סמלית חברתית, מצד שני, ההגדרה ההרמטית תחת המסמן מוחקת משהו בו כגוף מתענג. הדואליות הזו מופיעה גם ביחס של האנליטיקאי למובן – לאפשר הזדהות של הסובייקט עם מיתוס מסוים שמקיים תשוקה או לפרק את המיתוס כדי לאפשר שחרור של התענגות בגוף. אם המובן קשור לתנועה של התשוקה בין המסמנים, ולקשר של הסובייקט לתשוקה של האחר, האי-מובן קשור למסמן הבודד שאינו מצביע על מסמן נוסף אלא על הדבר שאין לו מסמן, ההתענגות. הקליניקה של המובן מפרשת את התשוקה: "המובן של המסמן הוא שאתה רוצה..." ואילו הקליניקה של המסמן הבודד מצביעה על ההתענגות: "זה אתה!". על פי לאקאן, את המתח שבין התשוקה וההתענגות פשוט יש לחיות.

המובן הוא גם משהו שהמטופל תובע, כאילו התשובה האולטימטיבית על "מה זה אומר" תביא את הסיפוק המיוחל. בפרקים הקודמים נאמר שהתביעה החזרתית של המטופל אינה נענית וכך הניסוח שלה משתנה לביטוי של תשוקה, כלומר סוג של רצון שברור אינו מיועד לסיפוק אלא לתחושת חיות. גם המובן הוא אחד האובייקטים של התביעה ולכן אי-מובן, והקבלה שיש דברים שאין להם מובן, ממיר את התביעה לתשוקה. זה המנגנון של בדיחות נונסנס. למשל: איש אחד הולך עם מקל על הראש. שואלים אותו מדוע הוא הולך עם מקל על הראש. הוא משיב: כואב לי הראש וזה מקל עלי. הצחוק מבטא עונג על שחרור ממרדף אחרי מובן. באופן דומה מטופל משתחרר מכובד המשמעויות שנתן לתופעות. בנקודות האלו חותך האנליטיקאי את הפגישה כדי שהמסמן יהדהד בתודעה של המטופל כאירוע סינגולרי. הויתור על המובן מאפשר את עצירת הגלישה האינסופית ממסמן אחד לשני, עצירה על מסמן שמייצר תשוקה. מה שיש מעבר למובן שלשם מכוונת תשוקתו של האנליטיקאי זה גם המשכיות התשוקה שאינה נסתמת בפירוש אחד וגם ההתענגות שאין לה מובן.

המעבר ממובן לאי-מובן מתרחש באנליזה כתהליך שמשמש גם כהכשרה. בשלב הראשון בטיפול כאשר מתאהבים בפשר של הלא מודע, נהפכים מנויים על הלא מודע. על מנת להצליח לראות את הוירטואליות והפלסטיות של השפה, להדגיש את הדו-משמעות ולאפשר משמעויות אלטרנטיביות בפירוש, צריך האנליטיקאי להזדהות עם עמדה מחוץ לשפה. עמדה שמכירה בכך שאין לדברים משמעות אלא אם מעניקים להם משמעות. האנליטיקאי מזדהה עם העמדה של הפטיט א', הדבר שחומק מהמסמנים. הוא עושה זאת לא מתוך מאמץ אלא מתוך ההתנסות האנליטית של עצמו. האנליזה שלו חשפה אותו לחופש האפשרי בכך שהוא לא חייב להיות מוגדר על ידי מסמן. לאקאן מבחין בין חברה לתרבות, וגורס שהתרבות מאפשרת מסמנים של תשוקה אך החברה מכתיבה אותם. התשוקה של האנליטיקאי להיות הפטיט א' שלא כולו במסמן, מאפשרת עמדה חיצונית לנורמה. פסיכואנליזה זה נרטיב אודות "זה רק נרטיב". זהו השיח האנליטי שבניגוד לשיחים האחרים, יודע שהוא רק שיח. אנחנו רוצים שהמטופל יאמין באסוציאציות החופשיות אבל עלינו לדעת שאלו רק מילים. בבוא היום גם המטופל ידע זאת ואז יעבור לעמדת האנליטיקאי. התשוקה של האנליטיקאי היא לממשות שמעבר למציאות. הטווח של תשוקת האנליטיקאי הוא בין המובן של המסמן, הלא מודע הסמלי, לאי מובן של המסמן, הלא מודע הממשי.

הבנייה באנליזה והתשוקה המיתית

ע"פ פרויד יש לשחזר את ההיסטוריה של המטופל לא רק על סמך מה שהוא זוכר אלא להשלים פרטים לפי ההיגיון. המטרה היא היסטוריזציה בהווה של אירועי עבר. זה נעשה כאילו דרך רסטיטוציה של העבר אך זה בהקשר של מה שקורה בכאן ועכשיו של חדר הטיפולים. בכל זאת, מה שמעסיק את פרויד זאת לא ההרגשה בזמן שהוא משחזר אלא מה הוא משחזר, מה הסיפור?

אצל פרויד מדובר אם כך בקריאה, בפענוח של מציאות. אצל לאקאן הרדיקלי יותר, מדובר בכתיבה של מציאות. למשל, בטיפול בטראומה המטרה היא להפוך את הטראומה לטרגדיה, לעבד את הדבר שאין לו מילים על ידי העברה לתחום המילים ומניפולציה במילים. בסופו של דבר מדובר בכתיבה של ההיסטוריה יותר מאשר היזכרות. הרעיון הזה כבר חבוי אצל פרויד, מוסתר מאחורי הפוזיטיביזם שלאקאן חופשי ממנו. במעבר לעקרון העונג פרויד מכיר בכך שיש בסימפטום יסוד שעמיד בפני הפירוש, ומכאן, שאינו משמעות שיש להבינה אלא התענגות. גם עזיבת ההיפנוזה לטובת האסוציאציות החופשיות, והמעבר ממודל הטראומה למודל הפנטזיה מדגישים את האופן בו הממשי עובר מהאקטואלי לנפשי. מבחינת לאקאן ההבניה, ההיסטוריזציה, היא יותר מאשר כתיבה מחדש של ההיסטוריה, כדי להבין אותה, אלא היא כתיבה במקום שקודם לכן לא היו בו מסמנים. אם הסרת ההדחקה מנסה לשחזר מסמנים אבודים, ההבניה מנסה ליצור מסמן במקום שהיה חסר. לכן הפירוש שמסיר הדחקה עוסק במובן שבין המסמנים, הגלוי והמודחק, ומצביע על הפער ביניהם בתור מרחב התשוקה. לעומת זאת ההבניה, שאינה מצביעה על מסמן שני מוסתר, מצביעה על ההתענגות שהמסמן הבודד רווי בה. ההבניה נותנת שם למשהו שהיה אילם.

להבניה בטיפול יש את אותו התפקיד שיש להבניה של הדלוזיה אצל הפסיכוטי, לקיים מציאות. ובכל זאת, ההבדל בין מיתוס לדלוזיה הוא שחבר השבט בחברות פשוטות לא באמת חושב שאביו הקדום היה יגואר, ברור לו שהוא משתמש בסמל מייצג, כפי שאף אחד מאיתנו לא חושב שמספר הזהות שלו זה הוא, או שהוא רוכב על אריה כשהוא נוהג במכונית שסמלה הוא אריה. הדלוזיה היא דווקא בצד של המטפל כשנדמה לו שיש משמעות אחת לסימפטום או חלום ושהיא נמצאת בידיו. וזאת, בין אם המטפל מבסס את הוודאות הדלוזיונלית על ארכיטיפים יונגיאנים או תחושות בטן מהלא-מודע של המטפל. דווקא ה"מציאות", כפי שמגדירה אותה תשוקת האחר, זה מה שכדאי להיות בפרנויה מבוקרת כלפיו. כאן החשדנות משמשת כגבול מול הדלוזיה הנוירוטית, הנורמטיבית. הדלוזיה הנוירוטית קשורה להסתרת החלקים המודחקים, הדחפים, והחלפתם בנרטיבים מחמיאים, או מקיימי תשוקה. בדלוזיה הפסיכוטית הדחף דחוי ולכן מדומיין כמגיע מבחוץ. העמדה הלאקאניאנית היא שהפיקציה של יצירת מציאות היא הכרחית ובכל זאת, מה שמגן נגד הדלוזיה זאת המודעות לעובדה שזו פיקציה. השיח האנליטי מאופיין בידיעה שהוא רק סיפור כמו שאר השיחים אלא שהשיחים האחרים, בעיקר שיח האדון, מושתת על התעלמות מהפיקציה.

פליס היה דלוזיונלי כשחיפש קשר בין המחזור החודשי ודימומים מהאף. זהו הדחף להסבר אחד מרכזי שממנו נובעות כל ההשלכות. זה מה שמחפש הפסיכוטי לכן הוא מבין תהליכים לוגיים המושתתים על עקרון יסוד אך הוא לא מבין קונבנציות נורמטיביות. האנליטיקאי, מעצם זה שסיים אנליזה, נמצא במקום שהוא חי בשלום עם החסר. במינוחים הלאקאניאנית קוראים לזה "אין יחס מיני" או "המסמן של החסר באחר". במינוחים פרוידיאניים זהו האובר-דיטרמיניזם, שגורס כי אין סיבה אחת לתופעה. כל אלה הם שמות של המעצור בפני דלוזיה פסיכוטית. התשוקה של האנליטיקאי כאן קשורה לפגיעות, לסירוס, ולכן גם להכרה בכך שהשיח עצמו אינו יכול להיות שלם.

הפנטזמה היא התמונה של השלמות. הפנטזמה מענגת בדיוק משום שהיא מציירת דימוי של סיפוק מלא. מכיוון שהאנליזה מכוונת לקבלת החסר, תהליך ההבניה הוא גם תהליך של ערעור הפנטזמה. הפנטזמה אינה מכסה על האמת אלא ממלאת את מקומה בהעדרה. כלומר, הפנטזמה היא כבר הבנייה. אנחנו נחתור להבניה שכוללת את הסובייקט הבוחר. למשל, בתוך הפנטזמה המטופל יכול להיות נתון לעלילה סדו-מזוכיסטית בעוד שמחוץ לפנטזמה הסובייקט מכיר במעורבותו ביצירת הנרטיב. זאת ההכרה במעורבות הסובייקט בהמצאת הפנטזמה. ב"משה ומונותיאיזם" פרויד עושה קונסטרוקציה של ההיסטוריה לאחר שהוא עושה דיקונסטרוקציה של הפנטזמה הדתית. המטרה של ההבניה היא ליצור מיתוס אישי. יש המפרשים את לאקאן כחותר לממשי, כלומר לדיקונסטרוקציה בלבד אך זה לא נכון. זה מופיע בכותרת של סמינר עשרים ואחת, שאחת מהצורות לקרוא אותו היא "אלה שאינם פתאים טועים". לא כדאי לסרב לחיות במיתוס משום שליצור המדבר אין מקום אחר לשכון בו. המטרה היא מודעות לכך שזה מיתוס והוויתור על מיתוס פנטזמתי של שלמות נטולת תשוקה. במקום זאת יבוא מיתוס המוכר ככזה. ההבניה היא בעצם מיפוי של ההשפעות של האחרים, תשוקותיהם, והמסמנים שהעבירו תשוקות אלו. לאקאן יחתור לעשות הבניה של המסמן מאסטר, לראות כיצד הטביע את חותמו כמסמן בודד.

מבחינת פרויד סוף אנליזה זה מיפוי מלא, חלקו היזכרות וחלקו הבניה. מבחינת לאקאן האמת אינה באינוונטר של אירועי עבר אלא באפקט. לאקאן יוסיף לזה גם את הבדיעבד, שהמסמן האחרון משנה את אירועי העבר. ההבניה עומדת לבוחן המציאות של האמת כחוויה סובייקטיבית של המטופל. לאקאן ממשיך ואומר שמה שמתקף את האמת זאת האמירה של המטופל.

האיווי של האנליטיקאי קשור לעמדת מבט מחוץ למסמן, שממנה רואים כיצד רוקם המטופל את עולמו הסמלי. העמדה החוץ-מסמנית היא תוצאה של האנליזה שהוא עבר שאפשרה לו לרווח את הפער בינו כסובייקט לבין המסמן. בצורה יותר פשוטה אפשר לומר שאדם מתחיל אנליזה מתוך תקווה להגיע להגדרה עצמית והוא מסיים אותה כאשר זה כבר לא חשוב לו.

מיתוס ואמת

להלן דוגמא מאיש העכברושים להבניה שאינה עובדתית ובכל זאת אמיתית יותר. איש העכברושים ראה את אביו כמסרס, כלא מאפשר לו להתחתן עם אהובתו, בת דודתו (כפי שהאב ויתר על אהבה תמורת כסף, ויתר על נישואין עם אהובתו הענייה ובחר באישה מבית מבוסס גם אם אהב אותה פחות). ההזדהות עם האב זאת האמת הנפשית למרות שעובדתית, זאת האם שרצתה שיתחתן עם אישה אחרת. לאמת הסימבולית יש מבנה של פיקציה. ברמת הידע העובדתי, הכעס צריך היה להיות על אימו שנקטה עמדה פחות רומנטית ויותר פיננסית בבחירת בת הזוג שלו, ובכל זאת הכעס היה על האב. האמת של הכעס על האב קשורה לבחירה הדומה שעשה האב ונטל ההזדהות שמכעיס אותו. כאן האמת ולא הידע. ההזדהות עם האב תופסת את איש העכברושים בשרשרת המסמנים, בנרטיב שהתוצאה שלו היא בחירה בכסף ולא באהבה. האיווי של האנליטיקאי הוא להקשיב לאמת החבויה בפיקציה. זהו הממד המיתי שפרויד מבין אותו יותר ויותר עד טוטם וטאבו, שם הוא עושה בו שימוש לתאר את הממשי של הדחפים האנושיים דרך נרטיב מיתי. אצל לאקאן הפוסט-מודרניסט האמת המיתית זה מה שחשוב משום שאין משמעויות שאינן מיתולוגיות, כולל המדע והפסיכואנליזה.

החתירה לאמת אצל פרויד מניחה שהיא תביא ישועה, גם אם בימי חייו זה לא קרה. לאקאן לא כל כך מאמין בישועה. לאקאן גורס שחקירת יתר מצד פרויד דחקה את איש הזאבים לפסיכוזה. יחד עם זאת מזהיר פרויד מפני פיצוח צפנים כמניע. המעבר של פרויד מפירוש להבניה הוא ויתור על ההתענגות על פיצוח, איפה שהאגו של המפצח מניח התנגדות של המפוצח מעצם השימוש בטרמינולוגיה צבאית. ההבניה מניחה שיתוף פעולה. זה מעבר מאגו לסובייקט, מדיאלוג לאסוציאציות?

האמת שמדובר בה אינה החקר המדעי או הפילוסופי אלא חקירת המוסתר. התשוקה של פרויד לאמת היא תשוקה לדבר האסור והאבוד, או החבוי, שמראש הוא מניח שהוא מאיים במאמר על האלביתי. יש בזה את החתרנות שלאקאן המשיך. אצל לאקאן הפוסט-מודרניסט שמבחין בין התופעות לבין המסמנים, האמת מתרחשת בממד האמירה. התשוקה של לאקאן לאמת יותר מכירה באמת הסובייקטיבית כך שהאירועים נסוגים לרקע והחוויה הסובייקטיבית לחזית. למרות שבתקופה של איש הזאבים פרויד פיתח את הגישה לפיה טראומה קשורה לפנטזיה יותר מאשר למציאות, היה חשוב לו לברר את העובדות ההיסטוריות בפירוט. התשוקה של פרויד לאמת העובדתית הוליכה שולל חלק ממשיכיו. כפי שהוזכר כבר, לאקאן מבקר את האנליטיקאי קריס שמספר על מקרה שבו המטופל האמין שהוא פלגיאט. מבחינת לאקאן הדבר להבנות הוא לא העובדות היבשות אלא התשוקה לפלגיאטיזם. קריס הבין את פרויד באופן קונקרטי כמכוון לאסוף מידע חיצוני, שיש בו לכאורה אובייקטיביות אבל בעצם השתתפות של קריס בציווי של הנורמה. ובכל זאת, למרות החתירה של פרויד לאמת עובדתית היסטורית, הוא מבחין בין הצורך המדעי הזה לבין טכניקה בטיפול. הוא ממליץ לשים בצד את המחקר המדעי ולהיות מופתע. לזה קרא אח"כ לאקאן, הבורות המבורכת.

בצעד נוסף, ההבניה אינה זקוקה למאומה במישור הקונקרטי. כאשר ברור שההיסטוריה היא פיקטיבית לצורך משמעות בהווה בלבד, אנחנו במרחב המיתולוגי. לאקאן המאוחר שהולך מעבר לאדיפוס, פרויד והמובן, רואה באדיפוס לא תוכן ספציפי אלא מבנה מיתולוגי. כמו מיתוסים של בריאה שממקמים את האדם בזמן ובמרחב, כך גם המיתוס האדיפלי נותן פשר. לאקאן מזקק את הלוגיקה בבסיס הנרטיב המיתי ומפרש את הקוגיטו כמבנה לוגי שנותן קיום. הסימפטום הוא ה X שמשתמע מקיומו את קיומו של הסובייקט בתשוקתו Y. הסימפטום "אני חושב" מתקף את התשוקה "אני קיים" כפי שהסימפטום "אני לחוץ בזמן" מתקף את התשוקה "אני אדם חשוב". לאקאן ממחיש את השימושיות של המיתוס כאינדיקטור של אמת ללא צורך בתיקוף עובדתי. הוא מספר שהוא רואה בוילון צללית של דמות אציל לבוש לפי האופנה של המאה השמונה-עשרה. כאשר הוא רואה שוב את אותה דמות בוילון הוא יודע שהוילון לא זז. גם המופע שמביים המלט על רצח אביו הוא פיקציה אך חוסר הנוחות שזה מעורר בפולוניוס הרוצח זה אפקט האמת שיש לפיקציה.

ההבניה נשענת על אופרציית זיכרון מסוג זיהוי, שהיא קלה יותר מהאופרציה היזכרות. ההיזכרות קשורה בהסרת ההדחקה בעוד שהזיהוי משתמש בפיקציה המיתית כדי לאזכר אמת חווייתית. החשיבות של ההבניה אינה בקשר שלה לעובדות אלא בחזרתיות שלה שמאפשרת היזכרות מתוך זיהוי. מה שהזיהוי מלמד אותנו הוא שנקודת הכובד אינה ההיסטוריה אלא הסינטזה של ההיסטוריה עם דברים שמתרחשים בהווה. הדיאלקטיקה של הזיכרון היא בין אירועים וחוויות. ההיזכרות יש בה מטפוריות. עקרון המטפורה שמחדש לאקאן הוא שהיא מוסיפה משמעות, כך שהמשמעות של הטראומה המקורית משתנת בהתאם לדימוי המטפורי שמדברר אותה בהווה. זה נכון גם לשיח האנליטי כולו, שהלא מודע מתקיים בדיעבד מתוך השימוש בו כמטפורה ל- "הלא ידוע". הסימפטום הוא מיתוס שמעורר אמת כחוויה. כך הבין לוי-שטראוס שאמניזם והצליח להסביר זאת לאדם המודרני ללא התנשאות על הפרא. המסקנה המתבקשת מההתפקחות סביב המיתוסיזציה כבריאת מציאות היא שגם הפסיכואנליזה היא מיתוס, וככזאת, צריכה להימדד באפקטים שלה.

אמת וממשות

האם התשוקה של פרויד היא חתירה לאמת מבלי לתת את הדעת על מה היא תעשה למטופל? כערך בפני עצמו? ברור שהמטופל לא רוצה לדעת על הדחפים האינססטואליים והתוקפניים שלו. כיצד האמת מרפאה בהכרח? פרויד הודה בכך שחשב שחשיפת האמת של הדחף מאחורי הסימפטום תספיק. פרויד בתחילה לא התחשב ביכולת של המטופל להקשיב ולאט לאט הבין שעבודה מול ההתנגדות היא חלק מהטיפול. לאקאן טען שהתשוקה של פרויד הייתה לא לגלות את האמת המוחלטת והסודית אלא מעבר לאמת שהיא בסדר הסמלי, האמת שעשויה ממילים ומדברים אותה, אל עבר הממשי . פרויד הפוזיטיביסט לא הבחין בין הסמלי לממשי כמו לאקאן הפוסט-מודרניסט לכן החתירה לממשי הייתה נסיון להביא עוד ועוד מסמנים מודחקים, אלא שהממשי נמצא במקום אחר. בשלב מסוים, עוד מסמנים לא מקרבים אותנו לאמת שנשארת חלקית אלא לתסכול על כך שיש גבול כמה המסמן יכול לנגוע בממשי. האזורים בהם פרויד נאלם הם בדיוק אלה, בנושאים שמעבר לסדר הסמלי כמו התענגות האישה, עבודה עם פסיכוטיים, או מעבר לעקרון ההנאה בטראומה. כאשר הדיבורים והפירושים אינם מוסיפים עוד חופש אלא רק מעמיסים עוד משמעויות, לאקאן עושה מעבר לא לעוד פירוש של מסמנים אלא קבלתם כמסד שאין מה לפרש בו אלא להתענג עליו. זה מופיע באנליזה בכך שאחרי כל הסיפורים על איך ההיסטוריה יצרה את הסובייקט, בסופו של דבר זה תלוי בסובייקט להזדהות עם המסמן האחד הממשי שאוצר בחובו את התענגותו. זהו הטבור של הסימפטום או החלום. הממשי הוא עצם החסר ביכולת הסמלית לבטא את העולם כולו. גם ההשלמה עם מגבלות יכולת ההסמלה היא התרה קתרטית בסוף אנליזה והשלמה עם הטרגיות של הגורל.

לאורך ההיסטוריה של הסובייקט, מסביב לגרעין המודחק נאספו מסמנים שהם תוצרי לוואי או פסולת של עבודת ההדחקה. כל תקופה מוסיפה את שלה ומשאירה סימן כמו בפלימפססט, לוח כתיבה מחיק. בדוגמא של סניורלי, המסמן המודחק שפרויד שכח, שמו של הצייר סניורלי, הוא החוט המרכזי בצרור חוטים והוא מודחק כי הוא קשור לתכנים של סירוס ומוות בהיסטוריה המקצועית של פרויד. הרמזים הנגישים למודעות הם החוטים בחלק החיצוני של הצרור: בו, בולטפריו, הרר, בוסניה-הרצגובינה וכו'. ועוד מסמנים שדרכם מנסה פרויד להיזכר הם הפסולת שעולה למודעות מהגרעין המודחק. מאחורי המסמן "סניורלי", שלשם פרויד מכוון את מאמצי ההיזכרות אך גם משם הוא נמלט באימה, יש את הממשי, המקום שמעבר למסמנים. ואמנם, כשהמטופל של פרויד מדבר על כך שאין ערך לחיים ללא מיניות, פרויד נותר ללא מילים. על פי לאקאן האמת אינה יכולה להיאמר כולה משום שמלכתחילה היא אינה יכולה להירשם כולה, אך לניסיון לומר את כולה יש חשיבות משום שבמיצוי של האמירה מגיעים לממשי, לבלתי ניתן לניסוח. על פי לאקאן, זאת תשוקת האנליטיקאי מלכתחילה, החל מפרויד. ההתנגדות כאן אינה רק של המטופל הנבוך בדחפיון אלא שזו מגבלה מבנית של הסדר הסמלי. אפשר לומר שההתנגדות היא של הממשי שאינו כולו בר ניסוח.

הדבר הבלתי-מסומל שמסתתר מאחורי מסך שאחת המטפורות עבורו היא הצעיף של מאיה, מופיע בשני הקשרים. האחד, שהצעיף הוא המטריקס, המיתוס של משמעות, שמאחוריו הממשות המזוויעה, והשני שהצעיף של מאיה זה מיתוס של סוכנות, כאילו יש כאן סובייקט שיכול לבחור את גורלו בעוד שאנחנו האובייקט של הגנים, הלא מודע, האיווי של האחר, ונקבעים על ידי מיקומנו בסדר סמלי. ההשלמה עם כך זו התמקמות כפטיט א', כאובייקט של סדר מסמני.

אנליזה של האגו

האגו בצד של שיח האדון הסמכותני והסובייקט של הלא מודע בצד של השיח האנליטי. התגלית הראשונית של פרויד הייתה שאנחנו לא בעלי בתים בנפש שלנו אלא מנוהלים על ידי הלא מודע. בכך פרויד ביטא תשוקה חתרנית נגד האגו המודע ואשליית השליטה בתשוקות ובבחירות. טבעו של הלא מודע שיש לו מקצב של סגירה ופתיחה, כמו חלום ששוכחים אותו ברגע שמתעוררים. גם כתופעה היסטורית הלא מודע בארגון הפסיכואנליטי הבינלאומי נסגר. האנליטיקאים ניסוי לגשר על הפערים מול אסכולות פסיכולוגיות ולהחזיק בערכים נורמטיביים, קרי, השתלטות האגו על הדחפים של האיד.

לאקאן ביקר את פסיכולוגית האגו וחידד את נקודות הסתירה בין פרויד המוקדם של אנליזה של הדחף ופרויד המאוחר של אנליזת האגו סביב המושגים העברה והתנגדות. לאחר הכתבים הטכניים הופיע המודל הסטרוקטורלי והאגו קיבל בכורה. ב-"אנליזה סופית ואין סופית" פרויד כבר מאמין בחוזקות האגו. לפי גישה זו, השינוי בסימפטום יבוא מתוך עמידה חזקה של האגו מול הדחפים, עמידה המחוזקת על ידי הזדהות עם האגו של המטפל. ההנחה היא שהאגו של המטפל מוצלח יותר, אדפטיבי יותר, יותר זוכה לברכת הנורמטיביות ולכן מוסמך מטעם החברה להיות מודל עבור המטופלים לעמוד בתנאים של החברה. האנליטיקאי הוא גם המוסמך לקבוע את בוחן המציאות הנורמטיבי בעוד שבגישה הלאקאניאנית האנליטיקאי שבוחן את המציאותיות של המטופל שואל: "האם אתה חי את התשוקה שלך?"

לטכניקה יש ערך אם מבינים את השאלה הנשאלת ברקע, עם מי מדברים? ע"פ אנה פרויד ופנישל אנחנו מדברים רק עם האגו. אך מבחינת לאקאן האגו הוא סימפטום. הסימפטום האנושי פר אקסלאנס. המחלה הנפשית של האנושות. מבחינת לאקאן, האגו של המטפל באסכולת האגו מלא בעצמו כדוגמא אישית ותופס עמדה סמכותית מחנכת. כלפי התהליך של הגילוי העצמי של הסובייקט מתוך הדיבור, האגו של מטפל כזה מתנהג בקליניקה כמו פיל בחנות חרסינה. גם כך קשה למטפל להשאיר את האגו שלו בבית, להתנתק מהדיאלוגים היומיומיים בין אגואים שלעיתים רחוקות מדווחים בהצגות מקרה; על אחת כמה וכמה זה בעייתי כאשר רואים בכך אידיאולוגיה וכאשר ההתמקמות באגו היא הדרך המומלצת באסכולה. מבחינת הטכניקה, עלינו להבחין בין המעשים וההתנהגויות של המטופל לבין מה שהוא מספר לנו עליהם באנליזה. כך גם הפער בין מה שאנחנו מחזיקים בו תיאורתית לבין מה שעושים באנליזה בפועל. האם ההתנהלות היומיומית שלנו, לא המקצועית וגם לא הלא מודע אלא התנהגות ספונטנית יומיומית שמקושרת עם התודעה העצמית כאגו, האם היא צריכה להיות הסרגל של האנליזה? שלאורה נשפוט את הנורמטיביות של המטופל?

דיבור מלא, מהאגו לסובייקט, מהתקשורת להתגלות

בסמינרים הראשונים לאקאן הבחין בין דיבור מלא לדיבור ריק. דיבור מלא הוא כזה שבו המטופל עובד, אומר את האמת של התשוקות, ההתענגויות, הפנטזמות והמאוויים. דיבור ריק הוא דיבור בו המטופל משתדל ללהג מבלי להגיד שום דבר משמעותי ומצליח בכך. בהמשך הוראתו לאקאן הפסיק להשתמש בהבחנה בין סוגי הדיבור משום שהוא המשיג את האמת כמשהו שהוא תמיד חלקי, תמיד בפער מהממשי. גם הדיבור המלא יש בו לא רק את האמת וגם הדיבור הריק יש בו אמת שלא ניתן להכחיד אותה שכן לאמת יש מבנה של פיקציה, של מיתוס, אך בשלב זה של הוראתו, עד כמה שהדיבור ריק, כלומר הסובייקט של הלא מודע נמנע מלהופיע, כך יופיע האגו במערך הזוגי עם האגו של המטפל.

המטרה של הדיבור המלא הוא להנכיח את הסובייקט ואילו המטרה של הדיבור הריק היא לנשל אותו. כדי להדחיק את הדחפים מדחיקים גם את נושא הדחפים – הסובייקט. הדיבור הריק הוא הגנה נגד ההכרה בדחפים. המעבר מדיבור מלא של סובייקט לדיבור ריק של אגו הוא מעבר מדיבור שמטרתו היא התגלות התוצרים של הלא מודע, לדיבור שהמטרה שלו היא לקיים את הדיאלוג בין האגואים ולאפשר לסובייקט ולחומרים המודחקים להתחמק. הדיבור של המטופל נאחז באחר כדי להימנע מהלא מודע. תשוקתו של האנליטיקאי היא לרתום את האנליזנט לתהליך האנליטי בכך שהוא נמנע מהתמקמות בציר הדמיוני. זהו מעבר מדיבור של תקשורת לדיבור שמטרתו התגלות. אם יש התנגדות מצד המטופל, לשם היא מכוונת. התשוקה של האנליטיקאי אינה לקשר אנושי אלא להתגלות. לשם כך, חשוב שהאנליטיקאי יזכיר לעצמו שהמפגש עם המטופל אינו לשם סיפוק תשוקותיו החברתיות. המטפל צריך להיות במצב של "לא רוצה מאומה מהמטופל" פרט לאותם תשוקות המניעות את הטיפול. התשוקה החברתית של המטפל אינה אחת מהן לכן צריך המטפל להסכים להישאר לבד מחוץ למגרש. האחר כאגו מושתת על דמות המראה של הסובייקט. דמות המראה היא הדמות האידיאלית שהסובייקט שואף להיות כמוה בזמן שהוא מרגיש את הפרגמנטציה של גופו חסר הקואורדינציה. מול דמות המראה האידיאלית נוצרת יריבות שמושלכת על מי שמאייש את דמות המראה, האחר כאגו. לאקאן מסכים עם אמירתו של סרטר כי הגהנום הוא האחר אך חולק עליו משום שסרטר אינו מבחין בין הסובייקט לאגו. מבחינתו של לאקאן, לפחות בשלב שבו התעמק בכתבים הטכניים של פרויד, הגיהנום הוא האגו. הוא המקור של האגרסיה.

ככל שהדיבור יותר מלא לאנליטיקאי יש יותר מסמנים ושאר ביטויי הלא מודע להקשיב להם ולפרש אותם. ככל שהדיבור יותר ריק, האנליטיקאי פונה למטופל ודוחק אותו לעמדת הסובייקט על ידי הצבעה על ההתענגות והתשוקה "שלך!". כדי להימנע מהחזרת ציר האגו לדיבור, האנליטיקאי נמנע מלדבר על עצמו כאגו. הוא נמנע מלהגיד "אני" על שלל ההטיות של המילה. לכן גם בפרשנות של יחסי ההעברה האנליטיקאי יימנע מלומר "אתה כועס עלי" כי זה גורם לכעס להתבצר בציר הדמיוני. "אני רואה שאתה כועס" זה שלב ביניים של עדות אך עדיין יש את "האני" של המטפל שמופיע במשפט, ואילו האמירה "אתה כועס" נותנת למילים לדבר כאחר גדול מפי האנליטיקאי והמטופל נדחק לעמדת הסובייקט כבעלים של האיווי, במקרה זה איווי שהכעס הוא העדות שלו. פירוש המכניס את היחסים כתוכן של השיחה, כמו באסכולה הבריטית שמדבררת את הכאן ועכשיו של היחסים בחדר הטיפולים, אמירות כמו: "אתה חושב עלי" רק מעודדות את המטופל להישאר על הציר הדמיוני של האגואים, ציר הדיבור הריק. האגו שאנחנו מכירים משלב המראה מופיע באנליזה כהתנגדות, כסירוב, כחתירה לדיאלוג במקום לאסוציאציות והתגלות הלא מודע. כשהתוצרים של הלא מודע מפציעים בכל זאת, ההתגלות היא מתוך פריסה של מקטע בעל מובן מתוך בליל הסדר הסמלי הסבוך, מתוך ערימת המשמעויות, מתוך רבדים אינסופיים של שיחים בהם נתון המטופל ובניהם הוא מדלג. מטרת הפירוש שמצביע על התוכן הנגלה היא להראות למטופל שהוא אומר כל הזמן יותר ממה שהוא מתכוון כאגו, אז מי המתכוון האחר? – הסובייקט של הלא מודע.

התנגדות והעברה

התנגדות

בפשר החלומות פרויד מגדיר התנגדות בתור הדבר, כל דבר, שמעכב טיפול. לסיבות להתנגדות מספר אפשרויות. ייתכן שהמטופל לא רוצה לדעת על דחפיו שמא הוא יראה את עצמו באור לא חיובי. במבט ראשון ההתנגדות קשורה להדחקה, כלומר התנגדות להעלות משהו למודעות. ההתנגדות היא להסרת ההדחקה, להכרה בדחפים. זה יכול לנבוע מבושה של האגו שמתיימר להחזיק בתדמית חפה מדחפים אסורים, או מפחד מפני הסופר אגו שאוסר על קיומם של דחפים מסוימים, או לפחות על קיומם המודע. אך לאקאן מבחין בין הגנה להנגדות. בעוד שהגנה היא נגד ידיעת הדחף, ההתנגדות היא לוותר על ההתענגות הקשורה בדחף. ההגנה קשורה למובן, הגנה נגד פיענוח המובן, שמניחים שהוא קיים. ההתגברות על ההגנה היא על ידי הפחתת הבושה מפני ידיעת הדחף. לכן פרויד אמר להנס הקטן שהוא ידע שלהנס יהיו רגשות סותרים וקשים ביחס לאביו ואימו, כלומר, פרויד עזר להנס לא להתבייש בדחפיו. אך זה לא מספיק. האנליטיקאי מפתה את המטופל להסתקרן לגבי הלא מודע של עצמו. זוהי ההתענגות על הלא מודע, וזהו התחליף להתענגות שנאבדת עם חשיפת הדחף שדוהה באור המודעות המסנוור. אם ההגנה היא נגד ידיעת הדחף, ההתנגדות היא נגד הויתור על ההתענגות שמפיקים מהדחף כל עוד הוא לא מודע. נקודת המפגש של ההתנגדות וההגנה היא כאשר הסרת ההדחקה מעל הדחף מחלישה את ההתענגות עליו. להחלשה הזאת מתנגד המטופל.

מה מאפיין את הדחף שחשיפתו לאור המודעות מקהה אותו? דומה הדבר לאדם שמתרגש בסרט כאילו מדובר במציאות, והבמאי עושה הכול, מסתיר את המצלמות וציוד ההקלטה מהפריים, כדי לתת לו את אשליית המציאות. גם הדחף מענג בתנאי שמתעלמים מהעובדה שמדובר בפנטזמה. המהות של הפנטזמה היא מצב של שלמות, ועל אשליית השלמות מתענגים. ההתפקחות מחלישה את ההתענגות על הפנטזמה, ולשם מובילה האנליזה, להחלשת הסבל הכרוך בהתענגות. למשל, הפנטזמה של איש העכברושים הייתה על עינויים של החדרת חולדה לפי הטבעת. הרעיון של השלמות חבוי מאחורי שרשרת המסמנים, Ratten חולדה, ומשם האסוציאציה היא ל Spiel ratte שחקן מהמר, ו- Ratte חוב בתשלומים. מה האובייקט הדחפי שמסתתר מאחורי הכסף? הצואה, והחדרתה חזרה לפי הטבעת יוצרת עונג של שלמות, Undoing של הסירוס הכרוך באובדן האובייקט האנאלי.

פנטזמת השלמות תתרחש בשלוש זירות: בגוף האדם כמו בדוגמא של איש העכברושים - שלילת האובדן של האובייקט האנאלי או בדוגמאות אחרות של שלילת ההבדל המיני, זירה שנייה יכולה להיות היחסים עם ההורים שם הפנטזמה תסתיר את שרשרת המסמנים שמובילה לגילוי עריות ושלל דימויים שמאחוריהם המסמנים של חזרה לרחם. זירה שלישית תהיה במיניות ואהבה עכשווית – פנטזמה זוגית עם צורות שונות של התמזגות סימביוטית.

ההתענגות הרגרסיבית שבפנטזמה יכולה להיות על פסיביות, קורבניות, התמסרות כאובייקט ופטור מהחלטות ומחירים בשל כניעה לאחר גדול. חציית הפנטזמה, כלומר ההכרה בכך שמדובר בדמיון, משאירה את הסובייקט באחריות מעיקה לגורלו. תשוקת האנליטיקאי היא בהחלט לכיוון הזה. איפה שנמצאת האחריות נמצאת התשוקה, שכן חוץ מתשוקה אין משהו אחר לקחת עליו אחריות, אך במגבלות הפרדוקס: אתה לא יכול להעביר מסר מפורש שמצביע על הדרך ה"נכונה" בה אין אחר גדול עם דרכים נכונות. האתיקה הלאקאניאנית, כפי שבאה לידי ביטוי בתשוקה של האנליטיקאי לניטרליות מול דרישות הציביליזציה, אינה מתנגדת להתענגות של המטופל ולכן גם לא מאיצה בו להסיר את ההדחקה או להכיר בדמיוניות של הפנטזמה. כאשר האנליטיקאי לא שומר על קו נייטרלי זה, אז ניתן לומר שההתנגדות היא בצד של המטפל. זוהי העברה נגדית של הדעות הקדומות של המטפל.

מה שמפתה את המטופל להיחשף לאמת, גם אם היא כרוכה בויתור מסוים על התענגות פנטזמתית, היא ההתענגות שהוא מקבל במקום, התענגות על הלא מודע. תשוקתו של האנליטיקאי, כתוצאה מההתגלות של הלא מודע שלו לעצמו בטיפול שהוא עבר, עוברת למטופל ומדבקת אותו בסקרנות לדעת. הסובייקט של הלא מודע מתגלה למטופל באנליזה כידע עצום עם כוח אדיר להשפיע על חייו. הוא לומד להתייחס ללא מודע של עצמו בתור אני אמיתי, הדבר שאיתו הוא מזדהה, שאליו הוא מתכוון כאשר הוא אומר "אני".

העברה חיובית ואהבה חדשה

התשוקה של האנליטיקאי היא מעבר מעולם תוכן שבו המושגים המרכזיים הם סמכות, אגו, מובן, וחזרתיות, לעולם תוכן שבו המושגים המרכזיים הם אחריות על תשוקה, הסובייקט של הלא מודע, הממשי וההפתעה. המעבר הזה בולט בגרסאות השונות של יחסי ההעברה: האחת היא הפרוידיאנית המקורית, היכן שיחסי ההעברה הם המפלט של ההתנגדות מפני המודחק, ושם גם ישוחזרו רגשות מההיסטוריה של המטופל. בהעברה החזרתית חותר המטופל להשלים את הפנטזיה הנרציסיסטית להיות אהוב על ידי דמות נערצת, ובכך לחמוק מהסרוס של עצמו. על האנליטיקאי להישמר מפני הזדהות כנערץ. מה שמגן על לאקאן נגד מאסטריות זאת הבורות. זכור לי שחלמתי פעם על האנליטיקאי שלי בכובע של ליצן לא כעל מלך. יש פיתוי להיות מסטר כהיענות לתביעה של המטופל להורה מושלם, אך אם יפול במלכודת לא יוכל להדגיש את הפרטיקולאריות של המטופל.

How the analyst must safeguard the imaginary dimension of his non-mastery and necessary imperfection for the other, is as important a matter to deal with as the deliberate reinforcement in the analyst of his nescience regarding each subject who comes to him for analysis, of an ever renewed ignorance so that no one is considered a typical case.

לזכותו של פרויד יאמר שהוא מוותר על ההתענגות הנרציסיסטית להאמין בנערצותו, אך יש בכך גם הגנה מצדו של פרויד שחש לא נוח להיות אהוב, להיות אובייקט התביעה של האחר. התיאוריה משמשת כהגנה עבור פרויד. מלכתחילה הספה נועדה לפתור את פרויד מלהיות נתון למבט, כלומר לתביעה של המטופל. לפי גרסה זו יחסי ההעברה הם רק "רומן שמנהלים האגואים בטיפול מאחורי הגב של היחסים הטיפוליים", ומשמשים כרמז משום שההתנגדות מצביע על הדבר החשוב אליו מתנגדים.

לעומת זאת לאקאן רואה בתפקיד האובייקט את מהות העמדה האנליטית. הוא רוכש עמדה זו גם בשיטתו של פרויד על ידי הסכמה להתמקם כדמות אידיאלית אך לא רק. האנליטיקאי אהוב גם בגלל מה שהוא עושה בטיפול, מנגיש את תשוקתו של המטופל למודעותו על ידי הפירוש. זה קיים גם באהבה חברית או רומנטית. "אני אוהב את מי שמכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי. אני חש אהבה של הכרת תודה כלפי מי שמקרב אותי לעצמי." זאת אהבה שאינה שכפול חזרתי אלא משהו חדש. אם יחסי ההעברה היו מסתכמים בחזרתיות לא היה טעם לטיפול.

יש משהו נכון במעבר דרך מקסם האהבה משום שהאהבה הנרציסיסטית נותנת צורה לתשוקה, עד שניתן יהיה לאחוז בתשוקה ללא מסמנים של תביעה ואהבה.האנליטיקאי שקיבל את הסירוס, השלים עם גורלו כסובייקט בעל חסר באנליזה העצמית שלו, הוא בקשר עם האבל, המוות, אבל כבר לא שם. האנליטיקאי מכיר בפגיעות שלו.

אצל פרויד, האהבה לאנליטיקאי יכולה לגרום לסימפטום לרדת אך מפרספקטיבה שרואה בהעברה התנגדות, הוא רואה את האהבה לאנליטיקאי כסימפטום חדש. אצל לאקאן שמאמין באהבה חדשה, במפורש לא סמפטומטית, אהבת ההעברה היא הדרך לוותר על התענגות אוטו ארוטית. כפי שכבר הוזכר בפרק העוסק בהעברה נגדית, "רק האהבה תאפשר להתענגות לסגת למען האיווי" והאהבה היא אהבת ההעברה. זה מה שקובע אם פניו של הסובייקט הם לאובייקט או לאחר.

לאקאן מעביר את הטרנספרנס מלהיות סימן של התנגדות, לסימן של הסכמה. אם פרויד היה קולע לאמת של האהבה של דורה לפראו ק, היא הייתה מפתחת אליו טרנספרנס חיובי שמקורו ההפך מטרנפרנס הגנתי. הדיאלקטיקה של אמת אומרת שבתמורה להורדת ההתנגדות של פרויד, דורה תוריד את ההתנגדות שלה.

psychoanalysis: “There is only one resistance, the resistance of the analyst”.

התשוקה של לאקאן העולה מתוך האמירה הזאת היא תשוקה להבדל מוחלט, ללא דעות קדומות, תשוקה שבסמינר עשרים "עוד" הוא מזהה עם ההתענגות הנשית והמיסטית שאינה ברת השוואה או מדידה. זאת התשוקה לבורות מסמינר הידע של האנליטיקאי מאותה תקופה. הידע שהבורות עדיפה עליו הוא הנורמה – מה צריך להיות.

מה שנשאר אצל פרויד כהזדהות עם דמות המאסטר הוא השייכות לנורמה. העדר היחס המיני בתור הדבר לזהות אצל דורה (אין תשובה לשאלה של מסתוריות האישה כמושכת גבר) שם את פרויד בעמדה אומניפוטנטית, כדוגל ביחס המיני. לאקאן היה מצביע לה על המסמן של החסר באחר, אין מסמן לנשיות, והיא הייתה מרגישה מזוהה בפרשנות הזאת. דורה עוינת גברים על עמדת המסטר שלהם, שהיא גם מעצימה. פרויד נופל לפח ונהיה עוד גבר כוחני שהיא פוסלת. אם היה מוותר על עמדת המאסטר, שיח האדון במקום שיח האנליטיקאי, יכול היה להצביע לה על אובייקט תשוקתה (פראו ק). דורה הייתה מבינה את התשוקה של אירמה ה"לא ממושמעת" לסרב למאסטר.

ז'אק אלאן מילר עושה רגרסיה למאסטריות של פרויד בפוליטיקה של הפסיכואנליזה. זאת הסיבה מדוע בשורש, ואפילו במחיר מיעוט משתתפים, חשוב להשאיר את השיח האנליטי מחוץ לשיח האדון. לאקאן יותר משלים עם הטרגיות מאשר פרויד ולכן יותר משחרר מתביעה. פרויד עוד חיכה לחציית סלע הסירוס וכניסה לארץ הגניטלית המובטחת. זאת האנליזה האינסופית בדרך לפיתרון המלא של פרויד. לאקאן משוכנע שאין יחס מיני ולכן הוא בקומדיה. כי ברור שאין.

המטופל מנסה לפתות את האנליטיקאי להתמקם כדמות האב המושלם/המת כדי שהתביעה שלו נותנת קונסיסטנטיות לאיווי של המטופל. בפרשנות של לאקאן לפרשנות של רשי" לעקידת יצחק, אברהם מבקש מאלוהים בכל זאת לתבוע ממנו את יצחק כקורבן. אברהם מנסה להתגונן מפני החרדה שצפה כאשר "אם אין תביעה המופנת כלפי, איני יודע מה עלי לרצות."

בפשטות, ניתן לומר שהעברה שלילית מתרחשת כשדורשים דבר מה מהמטופל והעברה חיובית מתרחשת כאשר מצביעים על התשוקה שלו. זאת העברה חיובית, לא חזרתיות של השלכת דמויות הוריות. היחס למקשיב שמאפשר ביטוי של תשוקות והכרה בהן דרך הדיבור הוא יחס של אהבה חדשה.

סוף אנליזה

מסמן מייצג סובייקט למסמן אחר."האדם מתקיים כסובייקט, כסוכנות של תשוקות, כזה שמאחורי התשוקה, מתוקף שייכותו לסדר סמלי, למיתוס, לעלילה שבה הוא אחד הגיבורים ויש לו מטרה ותשוקה. הכניסה שלו למשחק המשמעויות הוא על ידי ייצוגו במילים, בתפקידים ותארים, כלומר במסמנים, ודרכם הוא קשור לסובייקטים אחרים, אף הם מיוצגים על ידי מסמנים. דומה הדבר לארגון שבו מתקיימים יחסים בין בעלי תפקידים, יחסים של חדוות יצירה, וכל זה לא יוכל להתקיים אם לא יתקיים המערך הסמלי של שמות התפקידים. רואים את היעדר ההשתתפות במיתוס במקרים של דיכאון פסיכוטי, שם גם אין תשוקה.

בניגוד לשיח האדון שנחרץ לגבי המציאות והמובן, השיח האנליטי עירני ביותר לעובדה שמדובר במיתוס, אפילו לגבי עצמו. כאשר מעודד האנליטיקאי את המטופל לדבר אסוציאציות חופשיות של מילים, לפחות בתחילת טיפול הוא מתייחס למילים כאל בעלות תוקף, למרות שהוא יודע שאלו רק מילים, וככל שהטיפול יתקדם כך יווכח בכך גם האנליטיקאי, עד שהמודעות למיתוסיזציה תעביר אותו גם כן לעמדת האנליטיקאי.

אך לא כל כולו של האדם כלול בסדר הסמלי, ולו רק כי נקודת משען חיצונית זו, שמאוישת על ידי האנליטיקאי בטיפול, נדרשת נקודת משען מחוץ למיתוס על מנת שיוגדר ככזה, כמה שנמצא בפער מהממשות. העמדה ה"חוץ סמלית" ממנה רואים שמדובר במיתוס היא העמדה שהשם שלה, המבמן שלה הוא "אובייקט א' סיבת איווי". זהו מסמן ייחודי, פרדוקסלי, שמסמן את היעדרו של המסמן, כמו תיחום של איזור שמחוץ לסדר הסמלי, ואינו יכול להתקיים בלעדיו. זהו האובייקט שמייצג את הממשות שנמחקה עם כניסת האדם לשפה, אך לא מדובר בעבר אבוד שבאמת היה. לא היה דבר שחורג מהשפה לפני שהייתה שפה, כך שבאופן פדוקסלי האובייקט א' גם הוא מיתוס, אך לפחות הוא מיתוס אודות מיתוזיסציה.

במאמציו לדייק את ניסוח תשוקתו חותר המטופל לאובייקט א' שמקבל גם את הצורה של הניסוח האולטימטיבי שלעולם לא מגיעים אליו ולכן הוא מאפשר את התפתחות התשוקה דרך המאמץ, והאובייקט א' מקבל גם את הצורה של האנליטיקאי כמי שמקשיב ואף פעם לא מבין עד הסוף, ולכן צריך להמשיך לדבר אליו את התשוקה.

כל זה קורה במהלך הטיפול. תשוקת האנליטיקאי בסוף טיפול היא למצות את השרשרת הסמלית, להגיע ממנה לסיפוק. לא סיפוק מכך שהצלחנו לאחוז בממשי באמצעות הסמלי אלא סיפוק הנובע מהוודאות שזה לעולם לא יקרה. ובכל זאת, טועים המסרבים להיות תמימים ומעדיפים את הציניות והנהיליזים של הכפירה במיתוס. השייכות למיתוס מתוך בחירה מבטאת לקיחת אחריות על התשוקה, וככזו היא פחות מוגבלת ממי שמקדש את הסמלי כממשי. עד כמה אפשר ללכת עם המיתוס? בסוף טיפול הולכים עם המיתוס הכי רחוק שאפשר. עד אין סוף.

לאקאן מפרש את דחף המוות לא כרצון למות, דחף לאובדנות, אלא האופן שבו עקרון המוות מקיים את החיים. זה מופיע בסמינר של לאקאן "האתיקה של הפסיכואנליזה" שם הוא אומר שמה שנוצר במוות הראשון שורד את המוות השני. המוות הראשון הוא כניסת המסמן לחייו של האדם, מה שגורם לדבר הממשי שהיה שם קודם לכן למות. המוות הראשון מתניע את המטונימיה של התשוקה בעקבות רוח הרפאים של הממשי. המוות השני הוא המוות האורגני של הגוף. המסמן שנוצר במוות הראשון שורד את מות הגוף. ההזדהות של אדם עם המיתוס בו הוא חי מאפשרת לו להמשיך להתקיים כאלמנט סמלי טהור, ללא גוף, גם לאחר מות הגוף, או לפחות לחיות עם פחות פחד מהמוות המוחלט. הכיוון ההפוך, החתירה דווקא למוות מוחלט, מיוצגת על ידי המבנה הפרוורטי דרך אחד הנציגים הבולטים שלה, המרקיז דה סאד. האתיקה הסאדית דןגלת בהתענגות טוטלית, כלומר מחיקה טוטלית של הסדר הסמלי, ולכן סאד ביקד שלאחר מותו לא ישאר לו זכר בצורת קבר או מצבה.

בספרו "מיתולוגיות חלק ראשון: הנא והמבושל" לוי-שטראוס משתמש במטפורה של בשר מעושן כדי להמחיש את הישרדות המסמן. התרבות הקולינרית החלה במעבר מאכילת בשר נא לבישולו, תחילה בצלייה על גחלים או אש פתוחה, בהמשך עם המצאת הכדורות – בישולו במים. התפתחות נוספת הייתה שימורו במלח או בעישון, והצעד הבא היה עישון ללא הבשר, עישון מקטרת. בעשן המקטרת, הממשי של הבשר כבר איננו. העשן שהחל עם המוות הראשון של הבשר הנא, שרד את המוות השני של ההיעלמות המוחלטת של הבשר.

גם פרויד וגם לאקאן אימצו והמציאו מיתוסים של נצחיות דרך הזדהות עם רשת סמלית. אצל פרויד העיקרון האדיפלי הוא ויתור על הממשות האינססטואלית, הסימביוזה עם האם, תמורת הכניסה לשפה ולתרבות דרך ההזדהות עם האב. תהליך זה תקף גם לבנים וגם לבנות אלא שההזדהות עם הזהות המינית הנשית אצל בנות עוברת מהלך נוסף של הזדהות עם האם. ההזדהות עם ההורה מאפשרת לילד יום אחד להיההפך בעצמו להורה, ולשכל את המחזוריות אצל ילדיו עד אינסוף. במיתוס שפרויד המציא בטוטם וטאבו, הגוף הממשי של האב העריץ שנרצח מוחלף בסמל טוטמי שמשמש כזהות של הקהילה. ברבות הימים הטוטם קיבל צורה של ישות אלוהית, והנצחיות היא בחבירה אליו לאחר המוות הפיזי. הטקס שמסמל את ההזדהות עם הקהילה בשבט הקדמון הוא הסעודה הקניבאלית שבה מפנימים את האב במטפורה של אכילתו המשותפת.

\

המועמדים לתפקיד זכר האלפא כבר אינם רוצים בו. מרגע שקמה קואליציית הבנים נגד האב, ברור שהמנהיג החדש לא ישרוד זמן רב. הם שמים מעליהם מנהיג שאינו בשר ודם, זהו הטוטם, או החוקה, או עקרון הדמוקרטיה, או האל, עקרון שאינו חי ולכן אינו יכול למות. המנהיג האנושי, כמו האפיפיור, הוא נציגו של המנהיג הנצחי, האל. האב הקדמון ממשיך את חייו כמיתוס. לפי המיתוס הזה כך נוצרה האלמותיות באדם. מטוטם לאלוהים, לנצחיות הנשמה בהזדהות עם האל ובערבותו.

ב"מעבר לעקרון העונג ממציא פרויד מיתוס נוסף של אלמותיות, שם הוא מסביר את דחף המוות במובן של משיכה אל המוות כרצון של הדומם לחזור לעצמו. זהו עקרון האנטרופיה בפיזיקה אלא שיש כאן הנפשה של הדומם. אם במיקרא נאמר "מעפר באת ולעפר תשוב", פרויד אומר "העפר רוצה לחזור לעצמו." ההנפשה של הדומם וההזדהות איתו היא אשנב לנצח. להסכים להזדהות הזו היא דרכו של פרויד כשהוא ממליץ: "אם ברצונך להצליח לשאת את קושי החיים, הכן את עצמך למוות".

מיתוס הלמלה הלאקאניאני הולך כמה צעדים התפתחותיים אחרי הדומם של פרויד ומציב את היצור החד-תאי במקומו עם משמעות אחרת לנצחיות. מין ומוות באו יחד לעולם. היצור החד-תאי כמו האמבה אינו מת מוות טבעי, הוא פשוט ממשיך להתחלק עד אין סוף אך תמיד נשאר אותו האחד. היצור החד-תאי מייצג את ההתענגות שקדמה לחלוקה המינית ולכן מייצג את ההתענגות האוטו-ארוטית שם אין אחר ואין שדה סמלי המתווך את היחסים עם האחר. המיתוס הוא שסיבת ההתענגות הא-מינית היא רצונו של היצור החד-תאי לחזור לעצמו. ההופעה של המיניות בעולם החי הביאה עמה את המוות. מי שממשיך לחיות באופן זמני הוא יצור חדש שנושא גנים של הוריו אך ההורים חייבים למות ותוך זמן קצר ימות גם הוא. לאקאן משתמש בסיפור הביולוגי כמיתוס לרעיון שהוא מנסה להעביר כשהוא מלמד את נושא המסמן, ששורד את החיים הממשיים של גזר דין המוות הנובע מהמיניות.

מיתוסים אלו נותנים צורה לרעיון שהמוות הוא מסמן המאסטר באנליזה, לרעיון שיש דברים מעבר לחיים, שנותנים משמעות לחיים. התשוקה של האנליטיקאי לפסיכואנליזה והשייכות לשיח האנליטי, התשוקה שידע זה יישמר ויימסר הלאה לדורות הבאים גם לאחר מותו, היא צורה של נצחיות עבור האנליטיקאי. עבודה במסגרת המוסדות האנליטיים נועדה לשם כך. בסמינר על הכתבים הטכניים של פרויד אומר לאקאן שההשתתפות בקבוצה האנליטית נותנת מקום לאיווי שילווה את האנליטיקאים כל חייהם.

מה שאצל פרויד טעון פירוש אצל לאקאן נאמר בבירור. אם יש הכוונה אתית ברורה אצל לאקאן היא בהליכה אל מעבר למוות. כך מפרש לאקאן את בחירתה של אנטיגונה בסמינר על האתיקה של הפסיכואנליזה. היא מוכנה למות כדי לקיים את חוקי המשפחה, לקבור את אחיה בניגוד לצו המלך, שכן אם לא תעשה כך היא לא תקיים את מוסד המשפחתיות, שמקיים אותה כסובייקט בסדר סמלי. לא חסרים מקרים בטיפול שמטופלים מגיעים למסקנה שלמרות מצבים משפחתיים מאוד קשים ברמה הבין-אישית, השייכות לסדר סמלי חשובה יותר. אפשר לפרש כך את בחירתו של פרויד להמשיך לעשן למרות הסרטן בחלל הפה והלסת. לדבריו, ללא העישון שהיה מכור אליו לא היה יכול להתרכז בכתיבה, שהיא הקשר שלו לנצחיות כפי שמעיד ספר זה בו פרויד נוכח.

התשוקה של האנליטיקאי מכוונת לסוף זה, שיש לו המשך. זה מופיע בגרף האיווי הממחיש את עקרון הבדיעבד, שהמילה האחרונה לעולם אינה נאמרת, זה מופיע בסוף של כל פגישה מתוך הבנה שהפגישה מסתיימת בנקודת ההתחלה של הטיפול שעושה המטופל עם עצמו עד המפגש הבא. זה מופיע בקנה מידה האתי לשאלת האיווי והאחריות עליו, נקודת הזמן של המוות ומעבר לו. יש לכך השלכות פרגמטיות לעבודה עם אנשים המתמודדים עם מחלות סופניות, של עצמם או יקיריהם. התשוקה של האנליטיקאי קשורה לרגע של הצחוק שהוא תמיד על כשל, למצב של ההתרה שבסוף הטרגדיה או רגע היקיצה מהאבל, רגע הפרידה מהאובייקט, ובסופו של דבר יציאה מהאבל על מותנו שלנו. בסוף אנליזה יותר קל לחיות בשלום עם המוות כאשר נשאלת השאלה החשובה ביותר: האם לפעול או לא לפעול. בכל אקט שבו לא ברור מה התשוקה יש לשאול את השאלה: עם מה אחיה בשלום בדיעבד, ברגע מותי, ועם מה אחיה בשלום כרגע עם השפעותיי שיהדהדו לאחר שלא אהיה כאן עוד בגופי.