שתיקת האנליטיקאי על פי לאקאן - יש מאין בפסיכואנליזה

שתיקת האנליטיקאי על פי לאקאן

יש מאין בפסיכואנליזה 

ד"ר יהודה ישראלי

מבוא

בראשית ההכשרה שלי כפסיכואנליטיקאי, תוך כדי האנליזה של עצמי, תמהתי רבות על השתיקה של האנליטיקאי. בעיקר התפעלתי מהיכולת הזו של האנליטיקאי שלי. איך הוא הצליח פגישה שלמה לא לומר אפילו מילה אחת? לחיצת יד בכניסה, לחיצת יד ביציאה, ללא קשר עין כאשר אני על הספה, וזהו! ניסיתי למצוא את המכנה המשותף בין אותן שתיקות על סמך המחקר ההתנסותי הפרטי הקטן שלי. גיליתי שככל שהמצוקה בה הייתי, או יותר נכון ככל שמצב רוחי היה יותר עצבני ותובעני, כך הוא שתק יותר. עוד גיליתי, שבניגוד לאינטואיציה דווקא שתיקתו במצבים אלו עזרה לי יותר מאשר מילותיו. הכיצד? כיצד החזיק את עצמו לא לומר מילה? כיצד הימנעות זו דווקא הקלה על הסבל? וכיצד לכל הרוחות, חשבתי לעצמי, אוכל גם אני יום אחד לשתוק כך?

השתיקה אינה סתם דממה. היא דממה המופיעה במקום שבו יש ציפייה לתגובה. כלומר, עצם ההפרה של הצפייה, הפרה שהאנליטיקאי מודע לה, יש בה משום הדיבור, ההצהרה. במצוקה של המטופל יש תביעה, ושתיקת האנליטיקאי היא מסר של הימנעות לספק את התביעה. זאת סיבת שתיקת האנליטיקאי.

צורות רבות לשתיקה בקליניקה הפסיכואנליטית, וקיימות התייחסויות שונות למושג זה הן אצל פרויד והן אצל לאקאן. הצורה המעניינת והפרדוקסאלית ביותר לטעמי היא שתיקתו האניגמאטית של האנליטיקאי אך  לפני שניכנס לעובי הקורה של שתיקה מסוג זה, נסקור מספר התייחסויות לנושא השתיקה במופעים אחרים שלה.

שתיקה כתופעה טראומתית, דחפית, מעבר לאקט

השתיקה הטראומטית. זו השתיקה הקיצונית ביותר. אלו לא רק המילים המדוברות שחסרות אלא כל המערך הסמלי. הדיבור אינו בדימויים, סימפטומים, כתב או כל הבעה אחרת. שתיקה אינה רק מאפיין של המצב הטראומתי, היא הגדרתו. הטראומה היא תופעה בה המערך הסמלי קורס ואין מילים לבטא את החוויה. לאקאן קושר שתיקה זו באופן פרדוקסאלי דווקא לציור הצעקה של מונק.  הצעקה כמו השתיקה אינה מבטאת משהו. להיפך. זוהי השתיקה כהעדר של הביטוי. הקשר בשורש המילה בין אלימות לאילמות מקפל בתוכו קשר זה בין צעקה לשתיקה. הביטוי הוא של הסובייקט והצעקה או השתיקה הן עדות לנפילתו של הסובייקט, או האימה של רגע לפני מחיקתו. כאשר אדם חווה מאורע טראומתי כמו פיגוע רב נפגעים, הטראומה היא מקריסת הסמלים והדימויים בהם הוא חי עד לאותו רגע ללא ידיעתו. האברים הכרותים הפזורים בזירת הפיגוע חושפים את האשליה של אחדות הגוף שהתנפצה, את הוירטואליות של השמות והסמלים שמחזיקים את הקיום השברירי שקרס. לא כל הנוכחים בזירת פיגוע יחוו אותו כטראומתי. יש עובדי הצלה החמושים היטב בלקסיקונים רפואיים וביטחוניים, ואפילו אנשי זק"א המאובזרים במלבושים דתיים ותרבותיים המגנים עליהם מפני הממשות החשופה. 

הקיצוניות השנייה של חוויית אובדן המילים היא האקסטאזה. גם היא, בהגדרתה מחוץ לתחום הניתן להעברה בתקשורת ולכן גם שם המילים מתפוגגות. לא רק המסר של הסובייקט מתמסמס בטראומה או באקסטאזה אלא הסובייקט עצמו. אם על פי לאקאן הסובייקט הוא קיומו של האדם כנתון בשפה, בניגוד לשמות אחרים לאדם כמו האורגניזם, האגו, או הסלף, הרי שבמצבים טראומטיים ואקסטאטיים קורסת לא רק השפה שמדבר הסובייקט אלא השפה שבה הוא מתקיים כמדובר. 

בסמינר "האקט האנליטי" לאקאן מונה ארבע סוגי אקטים: מעבר לאקט, אקטינג אאוט, אקט מיני ואקט אנליטי. מה שמשותף לכולם הוא שעל מנת שאקט יתבצע על הסובייקט להיעלם, לסגת מהזירה ולו רק כדי שהתרחשות תוכל לקרות. מה שמבחין את האקטים זה מזה הוא הדבר שתופס את מקומו של הסובייקט. "מעבר לאקט" הוא תגובה לטראומה. זו תגובה אימפולסיבית כמו מכה או צעקה שהסובייקט שם לב שהתרחשה רק לאחר שחוזר לעשתונותיו. המעבר לאקט הוא בחזקת נפילה מהזירה הסמלית ולכן הצעקה כפי שמדמה אותה מונק מבטאת את השתיקה שבהיעלמותו של הסובייקט. את מקומו של הסובייקט המבטא את תביעותיו במילים, במצב הטראומתי תופס האיד, הדחף.

שתיקה כאקטינג אאוט, כסימפטום

המונח "אקטינג אאוט" לקוח מעולם התיאטרון, שם משמעותו היא לבטא משמעות דרך האקט במקום דרך הדיבור, כך שכבר בטביעת המונח גלומה הייתה שתיקתו של הסובייקט. בניגוד למעבר לאקט, אקטינג אאוט הוא סימפטום בו הסובייקט לא מוחלף על ידי האיד אלא על ידי שרשרת המסמנים בלא מודע. בסימפטום המשמעות נשמרת ואף מבוטאת אך לא במילים, ולא בכדי. ההימנעות ממילים היא בשרות ההדחקה, כך שיותר נכון לקרוא לשתיקה מסוג זה השתקה. לדוגמא סיפור אישי אמיתי: בזמן נסיעה חשתי לפתע שצווארי נתפס. בניסיון לפרש זאת כתופעה סימפטומטית של הלא מודע עקבתי אחר שרשרת המסמנים בתודעה שהובילה לכך שנתפס הצוואר.  המחשבה הראשונה הייתה על אדם שבאותו יום שמעתי שנפטר לפתע מדום לב למרות שהיה די צעיר. המחשבה השנייה הייתה על הפחד הכרוך במודעות לכך שייתכן שגם אני אמות בכל רגע ללא התראה מוקדמת.  המחשבה השלישית הייתה שלחיות עם הידיעה הזו זה כמו לחיות עם חרב על הצוואר. המחשבה הבאה הייתה לאחר שהסובייקט הודחק וחזר - שהצוואר שלי תפוס ומעניין לפענח מה הוביל לכך. באותו רגע הצוואר השתחרר. מה קרה?

הביטוי המילולי "חרב על הצוואר" הושתק, הודחק והוחזק כסימפטום גופני בצוואר הפיזי. פענוח המודחק ודיבור המושתק הפך את האקטינג אאוט, הסימפטום ,למיותר.

צורה נוספת של שתיקה כאקטינג אאוט היא כאשר הסימפטום מתרחש במסגרת הטיפול ומופנה לאנליטיקאי. רוב האסכולות הפרוידיאניות והפוסט-פרוידיאניות רואות שתיקה זו כהתנגדות לטיפול. לאקאן נותן יותר קרדיט למטופל וגורס שההתנגדות היא של המטפל ולא של המטופל. כאשר המטפל לוקה בדעות קדומות נורמטיביות שהוא מכפיף את המטופל להן. בתגובה המטופל, בצדק על פי לאקאן, נסוג מהזירה. שתיקה כנסיגה מהטיפול מתרחשת בעיקר כאשר המטפל לא מבחין מספיק בין התביעה לאיווי. על כך אדבר יותר כאשר אדון בשתיקתו של האנליטיקאי.

שתיקתו של דחף המוות

לאקאן נזהר משיוכו לזרם פילוסופי. הוא גרס שהפסיכואנליזה היא קודם כל פרקטיקה של ריפוי נפשי ולא היה לו עניין במחקר על טבע האדם אלא בהקשר זה. לכן לאמירתו של וויטגינשטיין "מה שלא ניתן לאומרו יש לשתוק אותו" הוא לא מצא מקום בקליניקה.  שתיקת המטופל במקרים רבים מבטאת את דחף המוות ועל האנליטיקאי להשתמש במילים כסימני חיים כדי לעמוד בפרץ של דחף זה. 

אחת הצורות של דחף המוות מופיעה בשתיקה כהשלמה מול המוות וייצוגיו.  בפסיכופתולוגיה של חיי היום יום מזכיר פרויד אירוע בו שכח את שמו של הצייר סניורלי, וזאת עקב הדחקת אירוע בו בלט נושא המוות, שהיה קשור לשם סניורלי אסוציאטיבית. האירוע המודחק היה על הטורקים בבוסניה-הרצגובינה המחשיבים תפקוד מיני יותר מאשר את החיים עצמם וללא תפקוד מיני לחייהם אין טעם. האופן שבו הם משלימים עם רוע הגזרה הוא כאשר הם אומרים "ובכן אדוני, אין מה לומר!" שתיקתם היא מול מהאובדן של המיניות והחיים. שתיקתם היא מול האדון שמייצג הרופא והוא האדון המוחלט, המוות. שתיקה זאת היא שתיקת מוות בהנגדה לחיים שהם הדיבור. בעבודה עם מטופלים אובדניים, כל עוד הם מדברים על הרצון למות, דרך הדיבור הם עדיין קשורים לחיים. הדאגה הגדולה מתחילה כאשר כבר אין להם מילים. 

פרויד מבין את דחף המוות כחלק ממטאפיזיקה שחורגת אל מעבר לתחום החי. על פי פרויד הבסיס של דחף המוות הוא הנטייה האנטרופית של החי לחזור למצבו הדומם. בהקשר זה, השתיקה היא בצד של הדומם לעומת האדם החי המדבר, כאשר הדיבור מייצג התכוונות שאינה קיימת בדומם. "שתיקת הכוכבים" שמצטט לאקאן מפסקל הוא ביטוי של המעבר מתפיסה אנימיסטית של אסטרולוגיה, שם יש אמונה בהלימה בין טבע האדם כמשתוקק לבין טבע העולם כמשתוקק, לבין תפיסה אסטרונומית שאינה מייחסת אנושיות לגרמי שמיים. ההוראה הבסיסית למטופל: "דבר - תגיד כל מה שעולה לך בראש ולא משנה מה זה", היא הוראה להתמקם בצד של החי המדבר.  

שתיקת האנליטיקאי

עד כאן הוריאציות השונות של השתיקה באנליזה. סקרתי אותן על מנת להבחין בין שתיקות אלו לבין המוקד של מאמר זה, שתיקתו של האנליטיקאי שנמנע מלהיענות לתביעת המטופל. כך מושך האנליטיקאי את המטופל בצורתו כסובייקט משתוקק שיגיח. אם במעבר לאקט הדחף כופה את עצמו במקום הסובייקט ובאקטינג אאוט הטקסט הלא מודע נוכח ללא סובייקט שיבטא אותו, באקט האנליטי האנליטיקאי בוחר לסגת מהזירה על מנת שתגובותיו לא יהיו מוגבלות על ידי התכוונותו המודעת אלא יבטאו את תפקידו כאובייקט במערך הסמלי של הקליניקה. לכן, האנליטיקאי לא צריך להבין את הדברים אותם הוא מפרש בדברי המטופל, עליו להיזהר לא להיות מוגבל לתבונתו. מה שמנחה את דיבורו הוא הדגשה של ביטויי הלא מודע כמו טעויות או חזרות בדברי המטופל. עמדת האנליטיקאי היא של תשומת לב מרחפת לא ממוקדת שממנה הוא יוכל להגיב. בעמדה זו הוא בעיקר שותק.

המטופל דורש את דיבורו של האנליטיקאי. המטופל תובע להיות מוגדר, אהוב, מיוחד, והוא מאמין במילותיו של האנליטיקאי שיכולות לגרום לו להיות אידיאל נורמטיבי מתוקן. תביעותיו משחזרות את יחסיו עם דמויות היסטוריות, בעיקר הורים, איתם היו לו יחסי תובענות. כיצד מתפתחת התביעה מהצורך? כיצד נובעת התשוקה מהתביעה? ומה תפקידה של שתיקת האנליטיקאי בתהליך זה?

האדם נולד עם צרכים אורגניים. מאחר ולא ניתן תמיד לספקם בזמן, יחווה התינוק תסכול ואז יתבע אהבה, כלומר יתבע ביטחון שבעתיד צרכיו יסופקו באופן מיידי. למשל, התינוק בוכה משום שהוא צמא לינוק את חלב אימו. זהו הצורך. לאחר שאימו מניקה אותו והוא קיבל סיפוק לצורך, הוא עדיין לא קיבל ביטחון שפעם הבאה היא תניק אותו בזמן. זאת התביעה לאהבה או ביטחון. התביעה הזאת מבוטאת גם לאחר שהתייאש מלספק אותה. בשלב שזה מטרת הביטוי אינה סיפוק צרכים אורגניים או תביעה לביטחון אלא עצם הביטוי של התשוקה. מטרת הצורך היא סיפוק אורגני. מטרת התביעה היא אהבה וביטחון. מטרת התשוקה היא לבוא לידי ביטוי ובכך לקיים את הסובייקט. 

חשוב להדגיש שמאמר זה מתמקד בשתיקת האנליטיקאי מול תביעתו של הנוירוטי, בין אם במבנה אישיות אובססיבי או היסטרי. השתיקה מזמינה את פריסת הסצנה הלא מודעת של מאווייו מול האחרים ההיסטוריים בחייו. שתיקתו של האנליטיקאי משמשת כמסך לבן עליו מוקרנות הדמויות מחייו. אצל הפסיכוטי המצב שונה. הפסיכוטי לא מספיק מיוצב במערכת של סמלים ואינטראקציות אנושיות בתוך ראשו. כאשר האנליטיקאי שותק יותר מידי, מרגיש הפסיכוטי שהוא מאבד את אחיזתו בפיגומים המחזיקים אותו בעולם האנושי של הסובייקטים המדברים.  

הסירוב לספק את תביעת המטופל נועד לגרום לו להמשיך לנסח את תביעתו. כאשר האנליטיקאי לא ענה על דרישותיי ניסיתי לנסח אותן אחרת, שוב ושוב, ועם כל סירוב נוסף משהו השתנה בניסוח. בסופו של דבר התביעות לא נענו אך הן גם לא נותרו על כנן כתביעות, הן הפכו לתשוקות. המטרה של התביעה היא לכאורה לקבל סיפוק, אך כאשר הפסיכואנליטיקאי מתפתה לספק את התביעה הוא בעצם מאכזב את הבקשה לזיהוי התשוקה. אם התביעה נועדה לכאורה לאפשר צריכת אובייקטים, הרי שהתשוקה נועדה לקיים את האדם כמשתוקק, כסובייקט. כשהמשורר מקריא שיר אהבה הוא כבר לא דורש מאהובתו שתחזור אלא מתענג על עצם הביטוי של תשוקתו. 

באותה תקופה של התנסות בפסיכואנליזה, מאוד רציתי לשתף את האנליטיקאי במה שריגש אותי. היה דיסק של מוזיקה מרגשת במיוחד שרציתי לחלוק איתו. בחגיגיות רבה הבאתי לו את הקופסה. ביראת כבוד הוא לקח ממני את הקופסה כמו שיפני לוקח כרטיס ביקור בשתי ידיו. רק לאחר שקמתי מהספה ויצאתי מהקליניקה, כשהתנעתי את המכונית, שמעתי את דמיס רוסוס שר בקולי קולות מהנגן. התפרצתי בצחוק. נתתי לו קופסא ריקה. מדוע? מה המסר של הלא מודע? המסר הוא שלא את המוזיקה רציתי שישמע אלא את הדיבור שלי על תשוקתי למוזיקה. הרצון שהוא ישמע את המוזיקה כמוני היא תביעה להזדהות, תביעה שאינה יכולה לבוא לידי סיפוק משום שכל אחד שומע את המוזיקה אחרת בהתאם לייחודיות שלו. בלא מודע הייתה הבנה שאין אפשרות להענות לתביעה. חוסר אפשרות זאת בוטאה על ידי הלא מודע בטעות הפרוידיאנית של הגשת הקופסה הריקה. בעוד התביעה להזדהות לא סופקה האיווי כן בא על סיפוקו. האיווי היה לבטא את האהבה למוזיקה והתבטאות זאת כן הוגשמה אפילו אם המוזיקה עצמה לא נשמעה. לא הייתה הזדהות סביב טעם משותף במוזיקה אך היה זיהוי של התשוקה למוזיקה. כמובן שלא מצאתי טעם להביא לו את הדיסק שוב. כבר לא הייתה אשליית הזדהות שישמע ויתרגש כמוני. 

בדוגמא הבאה, בהשוואה לביטוי של בעלי חיים, הדממה נופלת דווקא בצד של הסובייקט האנושי. בסמינר "הזדהות" משנת 1961 מראה לאקאן במה מותר האדם מהחיה. במה שונה הדיבור של כלבתו ג'סטין מדיבור של אדם? הרי גם הכלבה מייבבת ומביעה את רצונותיה בקול?! ג'סטין מזמרת הוא אומר. הזמרה היא המשך של קול הצחוק או הבכי של התינוק, היבבות או הצהלות של בעלי חיים. זה ביטוי של דחף הקול. הדיבור לעומת זאת הוא מסדר אחר. הזמרה היא רציפה (לכן יש פחות נטייה לגמגם בשירה) בעוד שהדיבור, כמו תקשורת מורס, מושתת על תנועות ועיצורים, קולות המופרדים ברגעים של דממה. הלוגיקה הבינארית יוצרת משמעות.

השתיקה של האנליטיקאי משחזרת את העיצורים בין התנועות, הרווחים בין המילים. סימפטום של גמגום הוא ניסיון להכניס עיצורים, קיטועים, רגעים של שתיקה, שישמשו כמחזיקי מקום ריק. הכנסת הפערים לרצף הקול היא מטפורה לניסיון לרווח פער בין האדם לסביבתו. לעיתים קרובות הגמגום אצל ילדים מופיע כהגנה נגד החרדה שבקרבת יתר. הגמגום מפלס מרחב בו מתקיים הסובייקט המיוצג על ידי מסמנים, בין המסמנים. הסובייקט כסינקופה בין מסמנים, כנגטיב ספייס בין דימויים. 

שתיקת האנליטיקאי מתפקדת לא כמו שממה מוחלטת, מדבר ממשי, אלא כמו האפס במספר רב סיפרתי, כמחזיקת מקום ריק, כנוכחות של היעדרות. ברמה פשוטה, בהשאלה מעולם המחשבים, השתיקה היא האפס שמאפשר יצירת שפה מהקומבינציות של אפס ואחד. ברמה מורכבת יותר, גם האחד מושתת על היעדרות. כשלקאן אומר ש "המילה הורגת את הדבר". פירושו של דבר שהמילה מופיעה היכן שהדבר איננו, כמעין תחליף לדבר (תינוק קורא לאימו משום שהיא נעדרת מהחדר), אך יחד עם זאת, מרגע שהדבר תויג במילה הוא לנצח מקבל צורה חדשה. הדבר כפי שהיה לפני שניתן לו שם, לפני ששובץ בשרשרת מסמנים, יישאר אבוד לנצח. התהליך של יצירת מילה מתחיל בדבר אמורפי שהמודעות לקיומו מופיעה רק מרגע שהוא חסר, חסרונו מקבל שם שמחליף את הדבר, וכך נוצר אפקט הנוכחות מההיעדרות. הנוכחות של הצחוק על ההיעדרות של הדיסק. רגע יצירת המסמן משוחזר בתגובה לשתיקת האנליטיקאי. ההדחקה הפרימרית של הדבר יוצרת מסמן ראשון. הדחקת המסמן הראשון יוצרת מסמן שני המחליף אותו. השתיקה של האנליטיקאי מושכת במסמן השני שיחשוף את המסמן הראשון הדבוק לזנבו. 

בירוא ובריאה

הרעיון שמילים הן סוג של חפצים שמאפשרים נוכחות בהיעדרות, שניתן להגיע באמצעותן לתענוג של סיפוק מחוויית תשוקה, קיים עוד אצל פרויד ב"מעבר לעקרון העונג". אצל בעלי חיים יש הבדל ברור בין תשוקה כסבל וסיפוק כתענוג. אצל האדם, מרגע שהמילים החליפו את הדברים, יש אפשרות לתענוג מהאין המיוצג במילה כאילו היה יש. יש אפשרות לתענוג של תשוקה כאילו הייתה סיפוק. רק בשפה אנושית יכול יצור לומר ולחשוב "יש לי תיאבון". "סוף סוף יש לי תשוקה" אומר הדיכאוני כשהוא מרגיש קצת יותר טוב. השפה נותנת לאין סטאטוס של יש. זכור לי מטופל שהגה באנגלית את המילה delicious  כאילו באותו רגע טעם משהו בפיו.

הפרדוקס של השפה, הפלא של היעדרות כנוכחות, הוא בבסיס ההבדל שבין פילוסופיה פוזיטיביסטית ופוסט-מודרנית. בפילוסופיה הפוזיטיביסטית יש אמונה בקיום אפריורי של אובייקטים בעולם. בפילוסופיה הפוסט-מודרנית, חלוקת העולם לאובייקטים נתפסת כאופרציה אנושית. אפילו מה שמוגדר כאובייקט בסיסי ביותר בתיאוריית יחסי האובייקט, השד, אין לו קווי מתאר טבעיים המבחינים אותו מבית השחי,   אלא לאחר שהוגדר, שתוחם, שהוכנס בסוגריים. הסוגריים הריקים אם כן קודמים לאובייקט. הסוגריים כשבלונה חותכים נתח מהרצף הממשי, המקום הריק שנותר הוא ההמשגה, ורק בעקבות החיתוך וההמשגה נוצר האפקט של אובייקט. במילים אחרות, החסר יוצר רכושנות, ודחף הרכושנות הוא שמגדיר אובייקטים הנקראים רכוש. 

השתיקה של האנליטיקאי מבראת חלל פנוי בו יכולה להיברא אמירת התשוקה של המטופל. תהליך זה מתרחש לא רק בפסיכואנליזה. כל תהליך יצירתי הוא בחזקת בריאת יש מאין. יש לברא את האין כדי שניתן יהיה לברוא בו את היש, יש העשוי מחומר מסמני, חומר סמלי, חומר ממנו קורץ גם הסובייקט השוכן בין מסמנים. 

את העיקרון לפיו המסמנים או המילים הם חללים בממשות שם נוצרת מציאות, ניסח לאקאן בהקשר של ההיסטוריה של האומנות בסמינר האתיקה של הפסיכואנליזה .  באומנות, הסמלים שהופכים את האין ליש הופיעו לראשונה בציורי המערות של האדם הקדמון. בניגוד למקובל, לאקאן גורס כי הציורים עטרו לא את כתלי המערה אלא את החלל - נתנו צורה לאין. גם המצאת הפרספקטיבה הגיאומטרית בימי ביניים פערה חלל בשטח דו ממדי. אומנות עכשווית, אניגמאטית, מעוררת שיח, יוצרת משהו בתגובות הקהל שלא היה שם קודם. באומנות עכשווית ממציאים מסמנים שלא מתארים משמעות קיימת אלא יוצרים מציאות חדשה. דוגמא לכך היא שלט "אין כניסה". השלט לא מתאר את הרחוב ללא הכניסה אלא בורא אותו על ידי הכרזה. בעוד שפרויד ראה סובלימציה כהתקת דחפים מאובייקטים קדומים לאובייקטים אקטואליים, כמו תמרור "דרך ללא מוצא" שמספר על הדרך ומייצג אותה, לאקאן ראה סובלימציה לא כייצוג אלא כהמצאה. לפי קריטריון זה, אומנות אינה רק מתארת מציאות כמו בציורים נטורליסטיים אלא מייצרת תגובות, אפקטים והשראה ליצירות נוספות. ספרות המדע הבדיוני למשל אינה מתארת מציאות קיימת אך לקסיקון שממציאים סופרי מד"ב מחלחל לסופרים אחרים ואף לשפת הכלל ואפילו לקהלים מדעיים וטכנולוגיים.

הצייר, בגרונד לבן על קנבס, יוצר את האין שבתוכו יוכל ליצור את היש, כפי שעשה הקדר מקדמת דנא כשברא את החלל הריק של פנים הכד. הסופר שפותח קובץ מחשב חדש, עם המערכת הטקסית של מלאכתו סביבו, אם כוס קפה, מוזיקה ברקע, או יומן כתיבה, גם הוא מכין את החלל שבתוכו תוכל להתרחש היצירה. הרעיונאי שמתרחק מחשיבה על הנושא כדי לחזור אליו לאחר אינקובציה מזווית חדשה ומפתיעה, אף הוא עושה את אותו הדבר.

במיתוס שהמציא פרויד "טוטם וטאבו", המנהיג הממשי, האב הקדמון, נרצח בידי בניו-יורשיו. את מקום הדבר ממלאת הריקנות, והטוטם שהוא בדרך כלל בעל חיים מיתולוגי, הוא הצורה של ריקנות זו, הנוכחות של היעדרות האב הקדמון. הנוכחות של ההיעדרות הממשית היא הנוכחות של הסמליות. פרשנותו של לאקאן למיתוס של פרויד לוקחת את טוטם וטאבו למסקנות שפרויד האתיאיסט המודרניסט לא יכול היה לעמוד מאחוריהן. לאקאן לא היה דתי אך גם לא פוזיטיביסט, לכן, בתפיסתו את המציאות כהמשגתית, יכול היה לראות בשדה הסמלי מרחב שחורג מהפיזיות הממשית.

"המוות הראשון שורד את המוות השני". המוות הראשון הוא המוות של הדבר שהמית המסמן. המוות השני הוא מותו של האדם כאורגניזם. מה ששורד את מותו של האורגניזם הוא המסמנים שהוא נשא. שמו של אדם נישא גם אחרי מותו, ומוות מוחלט הוא כאשר אפילו שמו נמחה. מכאן שבכל יצירה יש בריאה יש מאין, של חומר סמלי, ששורד את התפרקות החומר הממשי. בכל בריאה יש מאין יש משהו מהמטאפיזיקה של הנצחיות. כשאנטיגונה מוכנה למות כדי לקיים את מצוות קבורת אחיה, היא מזדהה עם סדר סמלי, והזדהות זו חורגת אל מעבר לגבולות קיומה האורגני. לאקאן מקשר בין ההליכה של אנטיגונה אל מעבר למוות עם התשוקה שלה לבין העובדה שהיא נקראת אצל סופוקלס "אנטיגונה היפה". התשוקה שהולכת אל מעבר למוות היא מסמן שהולך אל מעבר לקיום הגשמי, נוכחות של היעדרות, שממנו עשויה האסתטיקה. כזאת היא ההזדהות של אמן עם יצירתו והשפעתה. 

בתקופה בא הייתי באנליזה היה לי חלום ובו אנשובים דחוסים בצנצנת עם שמן. למביט מקרוב נגלה מראה מוזר ביותר. יש זיע קל כמעט בלתי מורגש בזנבו של אחד מהדגים. כיצד אנשובי משומר יכול להמשיך לזוז? אנשובי הוא סמל, מסמן, הוא אמירה של רגש מאימי שהכינה לי כריכים עם אנשובי בילדותי. הדג מת מזמן אך האנשובי כמסמן לא ניתן להכחדה כל עוד יש מי ששומע אותו כמסר של אהבה. אם האנליטיקאי יודע שבשתיקתו הוא מאפשר לתביעה לאובייקטים להתנסח במסמנים המקיימים תשוקה, ותשוקה זו יכולה לשאת את הסובייקט אל מעבר לגבולות חייו הממשיים (כמו הדגים הממשיכים לנוע גם לאחר המוות), אז יותר קל להבין כיצד הצליח לעמוד בפרץ של התביעה ולזהות את הסובייקט בתשוקתו.

שתיקה כנוכחות

בשתיקה הדחפית נמוג הסובייקט ותשוקתו, עם המילים המייצגות אותו. בשתיקה הסימפטומטית מודחק הסובייקט אך תשוקתו נוכחת. הדיבור מבחין את הסובייקט מהשתיקה של הדומם, בעל החיים, או המת. שתיקתו של האנליטיקאי היא המרחב בו נסוג האנליטיקאי כסובייקט כדי שמקום זה ייתפס על ידי המטופל כסובייקט מדבר. את שתיקתו של הסובייקט כנוכחותו  היטיבה לייצג  מרינה אברמוביץ במיצג Silent Sitting  ב-   MOMA בו היא יושבת בדממה מול אנשים מתחלפים. במיצג אברמוביץ' מזקקת נוכחות טהורה שאינה מתווכת או מזויפת על ידי מילים. באנליזה זה יופיע כשתיקתו של המטופל עם תום האנליזה, כאשר יעדיף לחיות את החיים מאשר לדבר אותם.