הפילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן. שני פרקים ראשונים / דניאל אפרתי וד"ר יהודה ישראלי, ספר בהוצאת האוניברסיטה המשודרת גלי צה"ל 2007

גב הספר

ז'אק לאקאן, מחשובי הפסיכואנליטיקנים פעל בצרפת בין השנים 1901- 1981. מעטים מבין הפסיכואנליטיקאים השפיעו כה רבות על החשיבה הפסיכואנליטית. הגותו של לאקאן חורגת מעבר לקליניקה ולה תובנות הנוגעות לתחומי דעת רבים כספרות ,שירה וביקורת תרבות. התנסחותו של לאקאן שונה מהמקובל. אין המדובר בהתנסחות רצופה ובהירה אלא באסוציאציות השזורות זו בזו. אופן התנסחות זה של לאקאן הדיר רבים מהגותו. ספר זה מציג  באופן בהיר את עיקרי הגותו  של לאקאן. הוא דן בהנחות  הפילוסופיות הנמצאות בבסיס הפסיכואנליזה שלו כמו גם ביסודות התיאורטיים של הפסיכואנליזה הלאקאנייאנית עצמה, בהצגת המבנים הקליניים, ובטכניקות העבודה. הוא נועד לציבור המשכיל ולכל אלו להם עניין בפסיכואנליזה.

דניאל אפרתי, מלמד פילוסופיה ועוסק בהוראה וכתיבה בנושאים פילוסופיים.

ד"ר יהודה ישראלי, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי בפרקטיקה פרטית ועוסק בכתיבה והוראת הפסיכואנליזה של לאקאן.

מבוא 

אחת מאמירותיו של לאקאן בסוף ימיו היא "אני מבקש מכם לסרב למה שאני מציע לכם משום שזה לא זה". באמירה זו מנשל עצמו לאקאן מעמדת ה'אדון' בעל הידע, ממקם את עצמו בעמדה סובייקטיבית כסובייקט ומשחרר את תלמידיו להיות סובייקטים. הוא מזמין אותם לפקפק בדבריו ולאמץ אותם רק אם מצאו להם הד בנפשם, כלומר שהעבירו את תורתו תהליך של סובייקטיפיקציה. בהכוונה זו הוא מיישם את אחד מעיקרי תורתו השמה את הסובייקט במרכז. הוא פרע את השטר בכך שפירק את הארגון האנליטי שהקים ועמד בראשו, כדי לא להפוך אותו ל"כנסייה" כפי שלטענתו קרה לאחר פרויד באופן שבו מוסדה הפסיכואנליזה.

המדע הקלאסי מנשל את הסובייקט. המעבדה נועדה למנוע מהתשוקות והמאוויים של הסובייקט "מדען" מלזהם את תוצאות הניסוי האובייקטיבי. גישה זו אינה מתאימה למדע הפסיכואנליזה העוסק בסובייקט עצמו. מסיבה זו אין זה ספר מדעי במובן המקובל של המילה. אין בו עובדות המנותקות מהסובייקט החווה אותן אלא שרשרת של פרשנויות שלנו לפרשנויות של לאקאן את פרויד – פרשנויות הנתמכות בחוויה אישית.

היה זה במהלך האנליזה שלי (י. י.) , שחשתי התרגשות רבה משיר מסויים. רציתי לחלוק התרגשות זו עם האנליטיקאי שלי. בסיום הפגישה הגשתי לו את הדיסק המכיל את השיר. לכששבתי לרכב והנעתי אותו, להפתעתי הרבה התנגן השיר. פרצתי בצחוק רב לאור העובדה שמסרתי לו את הקופסה בלבד. ברגע זה הבנתי עד כמה האפשרות לחלוק עם אדם אחר את הדברים הפנימיים והעמוקים ביותר מוגבלת. איש אינו יכול לתקף את הסובייקט מלבד עצמו. שני אנשים אינם יכולים להתרגש מאותו שיר באותו אופן. הצחוק שלי ביטא את ההתפעלות מה'לא מודע' שהבין זאת, וביטא הבנה זו דרך הכשל הפרוידיאני.

אשר לי, (ד. א) - היה זה שלושה חודשים לאחר ליל הוללות. הייתי  בדרכי לקבל תוצאות של בדיקה רפואית  שנועדה לשלול את הסכנה שמא לקיתי במחלה סופנית. באופן טבעי, כאשר עליתי במעלה המדרגות, חשתי חרדה. שאלתי את עצמי מה אעשה ביום המחרת אם חלילה יתברר כי התשובה חיובית.

אם כך, אמרתי, אתחיל את היום בריצה של 10 ק"מ. לאחר מכן אקרא את עתוני הבוקר בבית הקפה האהוב עלי ובהמשך אכתוב את ספר ההגות שמזמן כבר רציתי לכתוב. כאשר סיימתי לפרט את סדר היום הבנתי כי אין צורך בתשובה חיובית על מנת שאחיה את חיי באופן בו אני רוצה. החסר ההופך אותי לסובייקט בעל אווי הופיע בדמות התובנה שאני בן תמותה.

היעד המרכזי שעמד לנגד עיננו בעת מתן ההרצאות האלו והעלתן על הכתוב היא לשמר ולהמשיך  את הפסיכואנליזה. אנו מזמינים אף את הקוראים למסע בו הם עצמם בתום הקריאה יפלסו נתיבים חדשים  בפרשנות הגותו של לאקאן. את הצליל של השיר או את החרדה במעלה המדרגות לא נוכל להעביר לכם. אלו ישארו חוויות סובייקטיביות שלנו. אנו מזמינים אתכם לקרוא ספר זה כסובייקטים ולהפיק מהספר את הרלוונטי עבורכם. אנו תקווה שספר זה יגרה אתכם הקוראים להתעמק בהגותו של לאקאן ולמצוא בה עניין אינטלקטואלי ותועלת נפשית לחייכם.

ציוני דרך בחייו של לאקאן

אחרי פרויד, לאקאן הוא כנראה הפסיכואנליטיקאי המשפיע ביותר בהיסטוריה של הפסיכואנליזה. באופן נדיר, הוא היה בעל ידע רחב ועמוק בתחומים רבים: שפות, בלשנות, היסטוריה, מתמטיקה, טופולוגיה, אנתרופולוגיה, רפואה, מדעים, דתות, ושילב אל תוך הפסיכואנליזה תובנות ומטפורות מתחומים שונים ומגוונים כדי להעשיר ולהעמיק את הבנתנו את נפש האדם. לא רק הידע הרחב אלא גם היצירתיות לנסח תיאוריות ופרקטיקות חדשות, האומץ לעמוד, לא פעם לבדו, מול ביקורת גם של האנשים הקרובים לו ביותר, הקנו לו מעמד מיוחד של גיבור אינטלקטואלי של תקופתו. הגותו של לאקאן חורגת הרבה מעבר לקליניקה. מעטים הפסיכואנליטיקאים שכמוהו השפיעו כה רבות על החשיבה התיאורטית בתחומי תרבות ומדעים מעבר לפסיכואנליזה.

יחד עם זאת, התנסחותו של לאקאן השונה מהמקובל, סגנונו הפתלתל והסתום ודעותיו הפרובוקטיביות, עוררו נגדו את עוינותם של פסיכואנליטיקאים ואינטלקטואלים לאורך שנות הוראתו. אין המדובר בהתנסחות רצופה ובהירה אלא אסוציאציות השזורות זו בזו בסגנון אידיוסינקראטי המקשה על הלימוד. אי הבהירות גם אינה מאפשרת את קיבועו של הטקסט בעולם משמעות אחד ומזמינה פרושים רבים. אף היבט זה משתלב עם התפישה התיאורטית של לאקאן. הוא טען שסגנונו הפרגמנטרי משקף את אופן ההתנסחות של הלא מודע, את האסוציאציות החופשיות, ואף טען שכאשר הוא מרצה הוא בעמדת האנליזנט. המטרה ששמנו לעצמו בספר זה היא בכול זאת להציג את הגותו של לאקאן באופן נהיר הבהיר לקורא המשכיל.

לא חסידיו ולא מתנגדיו יכלו להתעלם מהשפעתו הרבה. ספרים רבים שנכתבו כפרשנות המבארת את תורתו, תרמו רבות לכך שהוא יהיה מובן לקהל הרחב אך גם היום, עשרים ושש שנה לאחר מותו, למרות שהוא נחשב בתוכניות רבות ללימודי הרוח באוניברסיטאות ברחבי העולם לאחד הפילוסופים המשפיעים ביותר במאה העשרים, בכול זאת, בתוכניות רבות ללימודי פסיכולוגיה קלינית ופסיכיאטריה הוא אפילו לא מוזכר.

ז'אק מרי אמיל לאקאן Jacques-Marie Emile Lacan, נולד ב-13 לאפריל 1901 בפאריז, למשפחה קתולית מסורתית. אביו היה ממשפחה עמידה שעסקה במסחר בחומץ ושאר מוצרי מזון. הוא קיבל חינוך קתולי מסורתי בבית ספר ישועי בפאריז וכבר כילד הוא הצטיין במיוחד בלטינית ופילוסופיה. ב-1927 הוא החל את ההסמכה שלו בפסיכיאטריה בבית החולים סנט אן בפאריז. ב-1932 הוא קיבל את הדוקטורט בפסיכיאטריה על עבודה בנושא פסיכוזה ופרנויה. אם נקודת המוצא של פרויד לפסיכואנליזה הייתה ההיסטריה, אצל לאקאן הייתה זאת הפסיכוזה. עבודה זו מיצבה אותו כמומחה לנושא, ומשכה אליו את תשומת ליבם של הסוריאליסטים שרעיונותיהם אודות הטבע הדלוזיונלי של המציאות היו דומים לשלו. לאקאן נמשך לסוריאליזם והתידד בין היתר עם אנדרה ברטון וסלבדור דאלי.

ב-1933 הוא החל ללמוד את הפילוסופיה של הגל מפי אלכסנדר קוג'ב  Alexander Kojeve והמשיך בכך עד 1939. במקביל הוא החל אנליזה אצל רודולף לואנסטין Rudolph Lowenstein  שנקטעה כשלואנסטין עזב את פאריז עקב המלחמה. לשרות סדיר הוא לא התקבל עקב משקלו הנמוך אך במשך המלחמה עבד בפאריז כרופא בבית חולים צבאי.

ב-1938 פרסם את רעיונותיו הראשונים על התפתחות האגו בשלב המראה. ב-1947 השתלב בארגון הפסיכואנליטי של פאריז כאנליטיקאי מדריך. בתקופה זו הוא רקם חברויות שליוו אותו לאורך שנים רבות עם ז'אן פול סארטר, מרלו-פונטי ופיקאסו.

ב-1951 עמיתיו החלו מתנגדים לשיטותיו, בעיקר הטכניקה של השעות הקצרות. לאקאן וממשיכיו עד היום נוהגים לקטוע את השעה בזמן לא צפוי ולא מוגדר מראש. עמיתיו לא קיבלו את טענותיו ששיטה זו מקצרת תהליכים. ב-1953, בהיותו נשיא הארגון הפסיכואנליטי של פאריז, הוא פרש מהארגון הפריזאי שהיה מסונף לארגון הפסיכואנליטי הבין-לאומי והקים את   Société française de psychanalytique (SFP),  , .

בין השנים 1963-1953 הוא לימד סמינר שבועי בבית החולים סנט-אן. הוא ימשיך בסמינרים השבועיים במשך עשרים ושש שנה. בין הנוכחים היו אינטלקטואלים בולטים כמו בארט, פוקו, לוי-שטראוס ואלטוסר, שדעותיו השפיעו מאוחר יותר על הגותם. עם לוי-שטראוס הוא נשאר חבר קרוב שנים רבות. ב-1963 הוא סולק סופית מהארגון הפסיכואנליטי הבין-לאומי. מחלוקות שליוו אותו כול חייו לא פסחו גם על תקופה זאת ולבסוף, ב-1964  הוא פירק את הארגון שהקים והקים ארגון חדש, בית הספר הפרוידיאני הפריזאי École Freudienne de Paris (EFP).

ב-1966 יוצא לאור ספרו הראשון, "כתובים" Ecrits. הספר מכיל מאמרים מהנושאים שלימד במשך השנים. עורך הספר היה ז'אק אלאן מילר, חתנו ותלמידו, פילוסוף בהשכלתו, שבמשך שאר חייו של לאקאן היה תלמידו המועדף ולו הוא הוריש את זכויות היוצרים על הסמינרים.

לקראת סוף חייו, ב-1980 הוא שוב מפרק את הארגון האנליטי שהקים. הוא פונה לתלמידיו ומזמין אותם לכתוב לו מכתב אישי בו הם מבקשים להצטרף אליו לארגון החדש שיקים. הוא מסביר את הסיבה. הוא לא רוצה להיות, כמו פרויד, נתון לאילוצים פוליטיים שיגרמו לו להתפשר על רעיונותיו ולאפשר לארגון האנליטי להיהפך "לכנסיה". הוא מקים את The Cause freudienne.

ב-9 בספטמבר  1981 , בן 80, לאחר חיים קדחתניים של טיפול, פיתוח תיאוריות והוראה, לאקאן נפטר מסרטן המעי הגס. תלמידיו הקרובים שהיו נזעקים להביא לו ספרים בכול שעות היממה מספרים שסוף סוף לאחר שנים, הם יכלו לנוח קצת.

פרק 1 הממשי

לאקאן המשיג את הנפש כפועלת בשלושה משלבים, הממשי, הדמיוני והסמלי. לפני שנרחיב על אחד המושגים המרכזיים בתורתו, "הממשי"   the real  ועל השימוש בו בפסיכואנליזה לאקאניאנית, נקדים ונסקור את ההיסטוריה של מושג זה, החל מהעת העתיקה ועד הפילוסופיה של ימינו, וזאת כדי  למקם את גישתו של לאקאן בקונטקסט של ההיסטוריה ממנה הוא היה מושפע.

העולם הממשי מול עולם התופעות על פי פרמנידס 

השאלה הפילוסופית הבסיסית ביותר שהעסיקה את הפילוסופים של יוון העתיקה הייתה השאלה מהי הממשות הקיימת מעבר לתופעות הנצפות. ממבט ראשון, שאלה זו נראית ארכאית ומוזרה במקצת, אלא שלאחר עיון עולה כי שאלה זו מעסיקה רבים מאיתנו גם היום ויש לה השלכות על האופן שבו אנו חיים את חיינו ועל האופן שבו פסיכואנליטיקאים ממשיגים את החוויה האנושית ומתערבים בה.

כדוגמא, נתבונן בעצמים המקיפים אותנו והנמצאים בחדר בו אנו שוהים. אנו יושבים על כסא, הספר מונח על השולחן, אפשר גם שעל השולחן הזה כוס מים ועוד ועוד. לו היינו צריכים להכין רשימה מפורטת של כל העצמים הנמצאים בחדר היינו כוללים בה את השולחן והכסא, כוס המים, אפשר גם את עצמנו בתור עצם והרשימה הארוכה הזו הייתה כוללת פריטים רבים מאוד. אם היינו מבקשים מפיזיקאי לערוך רשימה כזו, היא הייתה כוללת פריטים שונים בתכלית השינוי מהרשימה שהכנו אנחנו.

בחשבון אחרון היה אומר הפיזיקאי, מה שקיים בחדר הם אטומים ומולקולות הסדורים באופנים שונים. כאשר הוא היה צריך לציין את כוס המים כפריט בחדר הוא היה מציין את ההרכב הכימי של כוס הזכוכית ואת המולקולות של המים – H20 . סביר להניח שהרשימה של הפיזיקאי תהיה גם יותר קצרה.

הניסוי המחשבתי הקצר הזה כבר מדגים לנו את הפער בין העולם הנראה לעין כולנו לבין העולם כפי שבא לידי ביטוי בתיאוריה הפיזיקאלית. מנקודת הראות הפילוסופית, העולם הנראה לעין עובר רדוקציה (העמדה) לעולם הפיזיקאלי, כלומר בחשבון אחרון לא קיימים שני עולמות אלא עולם אחד – העולם כפי שמתקבל בתיאוריה של הפיזיקה.

לכאורה, מה ש'באמת' קיים בעולם, כלומר הממשות, היא אטומים ומולקולות. אם נמשיך בקו זה, הרי שהממשות היא הקוורקים, או רדוקציה מרחיקת לכת אף יותר. תורת המיתרים טוענת כי החומר כולו ניתן להעמדה על מיתרים- אלו הם ה'יישים' הראשונים מהם מורכב החומר ואילו העולם שאנו רואים יום יום -  התופעה, אינו אלא 'פיקציות של הכומונסנס – השכל הישר' כפי שהפילוסופים נוהגים לומר. את השאלה, האם התפיסה הרדוקטיבית היא ממשית יותר מתפיסות אחרות נשאיר בינתיים פתוחה.

שאלת היחס בין הממשות והתופעה היא  לא רק אחת מהשאלות הפילוסופיות החשובות ביותר אלא אף אחת  מהשאלות הפילוסופיות העתיקות ביותר. הראשון במסורת הפילוסופית שעשה את ההבחנה הזו היה אנאקסימאנדרוס שחי באמצע המאה השישית לפני הספירה. בפילוסופיה שלו מה שקיים מעבר לעולם התופעות הוא ה'אפיירון'. את כל העצמים בעולם ניתן להעמיד על האפיירון הזה- הם כולם עשויים ממנו ונוצרו ממנו. ה'אפיירון' הזה הוא משהו שלא ניתן להגדיר אותו או לאפיין אותו. הוא מעין חומר הגלם הארכאי ממנו נוצרו הדברים כולם.

ניסיון אחר להעמדת עולם התופעות על ממשות היא זו של פיתאגורס. אצל פיתאגורס מה שקיים מעבר לתופעות הם מספרים. על פי תפישה זו ניתן להעמיד את כל העצמים בעולם, בסופו של דבר, על מספרים. תפישה זו שאינה אינטואיטיבית במבט ראשון, זכתה לעדנה אצל אחד מחשובי הפילוסופים במאה העשרים- ו.א. קווין. בפילוסופיה של קווין ניתן להעמיד את עולם התופעות על הישים המופיעים בתיאוריה הפיזיקאלית, אלא שישים אלו הם נקודות שאינן תופשות מקום במרחב, כלומר בשיטתו שלו- מספרים.

הפילוסוף היווני פרמנידס (נולד בשנת 510 לפנה"ס) גם כן עסק בסוגיית היחס בין הממשות לתופעה. בעוד שהגותם של קודמיו עסקה במידה רבה בניסיונות ליישב את הפער בין השניים, הרי פרמנידס היא הראשון שנתן קדימה לממשות, לה הוא קרא הוויה. השאלה הפילוסופית הבסיסית המעסיקה אותו היא מה היא הוויה. מימי פרמנידס ואילך הפכה שאלה זו- השאלה אונטולוגית (אונטולוגיה- תורת היש) לשאלת יסוד בפילוסופיה. השאלה השנייה אותה שואל פרמנידס היא כיצד ניתן להגיע לאותה הוויה.

באחד הפרגמנטים שלו מתאר פרמנידס את ההוויה הזו-

..מה שהווה בלתי-נוצר גם בלתי נפסד הנו

כי הוא תמים ובלתי-זע ולא בלתי-מושלם.

(התרגום של ש. שקולניקוב)

בשתי שורות קצרות אלו מקפל פרמנידס השקפה אונטולוגית שלמה- ההוויה עצמה היא שלמה. היא לא נוצרה שכן לו נוצרה צריכים היינו להניח משהו שקדם לה ושלם יותר ממנה. היא גם לא הייתה שלמה לו היה בה הפסד או חסר. גם אין בה תנועה - שכן תנועה הוא מושג יחס ומה שהוא שלם אינו יכול על פי הגדרתו כשלם להתייחס למשהו אחר.

יש עוד מאפיין של הוויה אליה לא מתייחס פרמנידס במפורש, אך הוא קיים במובלע בכתבים אחרים שלו - על ההוויה השלמה הזו אין ניתן לומר דבר. ומדוע אין ניתן לומר דבר עליה? משום שהשימוש במילים כדי לתאר אובייקט מניח שתי הנחות חבויות-

א. התיאור נעשה מנקודת ראות חיצונית לאובייקט- דהיינו- יש את זה המתבונן באובייקט מחוצה לו, ובנוסף קיים האובייקט עצמו בו מתבוננים ובין המתבונן לאובייקט קיים תווך. בהוויה שהיא שלמה בתכלית השלמות, לא תתכן נקודת מבט חיצונית לה שכן כל 'יש' ובכלל זה המתבונן, הוא חלק ממנה.

ב.  עצם השימוש בקטגוריות לשוניות כדי לתאר את ההוויה הוא בעייתי. מערך הקטגוריות הלשוניות בנוי בין השאר ממילים המתייחסות זו לזו (חם לעומת קר, מהר לעומת לאט, חזק לעומת חלש וכו'). בהוויה שהיא שלמה לא יתכנו ניגודים ועל הוויה שלא יתכנו בה ניגודים אין ניתן להחיל את השפה. במילים אחרות - על הוויה השלמה אין ניתן לדבר, ניתן רק לרמוז על קיומה דרך השפה, כביכול להצביע על קיומה בתוך השפה, אך אין ניתן לומר דבר עליה.

אצל פרמנידס האמת היא 'הוויה שלמה שאין חסר בה דבר' ואם זו האמת, מטבע הדברים האידיאל אותו מציב פרמנידס הוא המפגש עם הוויה הזו. מוטיב דומה קיים במסורות מיסטיות דוגמת הבודהיזם. אף במסורות אלו האידיאל הוא המפגש עם ההוויה שאין בה חסר. השאלה העולה בהקשר זה כמובן היא איך אפשר להגיע אליה אם אין ניתן לדבר עליה. בהקשר זה מספר לנו פרמנידס סיפור:  בנות השמש נושאות אותו במרכבה אל אותה הוויה שלמה או אל 'האמת' בלשונו של פרמנידס. זהו מסע הנעשה תחת ביקורת, צעד אחר צעד, עד שלבסוף מגיעים אל אותה אמת. כמה מסקנות עולות מסיפור זה

א. ניתן להגיע אל  הממשות הזו אף ללא מילים.

ב. המסע אל הממשות הוא מסע הנערך תחת בקרה.

ג. בנות השמש (המייצגות את התבונה) הן אלו האחריות להצלחת המסע.

למסע אל ההוויה השלמה קורא פרמנידס 'דרך האמת'  ואילו לעולם הנגלה לעין- בו אנו מבחינים בתופעות שונות באמצעות החושים, הוא קורא- 'דרך ההראות'. לדרך 'ההראות' שני מאפיינים השלובים זה בזה:

הראשון - אנו תופשים את העולם הנגלה לעין באמצעות החושים.

השני - אנו מחילים עליו את קטגוריות לשוניות כדי לתאר אותו, (אנו קוראים לעצמים או אירועים במלים כמו 'שולחן' כסא, וכו').

בניגוד להוויה השלמה הקיימת 'בזכות עצמה', העולם הנגלה לעין הוא תוצר של הבניית החושים והשפה שלנו, שהיא שרירותית. השרירותיות של השפה מאפשרת להמשיג את עולם התופעות באופנים רבים. לא רק שאנו יכולים לקרוא לעצמים בשמות אחרים מאלו שנבחרו, אנו יכולים גם 'לחתוך' את עולם התופעות באופן שונה ואז נקבל עצמים שונים. את המסקנה הלא אינטואיטיבית הזו ניתן להדגים באופן הבא:

נתבונן בשתי אובייקטים אותם אנו מכירים בעולם שלנו- עץ וציפור. העץ הוא עצם נייח. הציפור ניידת. כאשר הציפור עפה אל העץ ומתיישבת על אחד הענפים בו אנו אומרים "הציפור היא על העץ". עתה נדמה עולם אחר בו החליטו אלו המתגוררים בו לכנות את התופעה המקבילה למה שאנחנו קוראים בעולמנו שלנו 'ציפור על עץ' במושג חדש- "ציפעץ". בעולמם שלהם אין קיימת החלוקה בין ציפור ועץ אלא מדובר 'ביש' אחר לחלוטין הנקרא "ציפעץ" . מתברר שלעצם הזה יש גם תכונות פיזיקאליות מעניינות - הוא בעל אלסטיות בלתי רגילה, פעם בשנה חלק אחד ממנו נמתח לאורך של כמה אלפי קילומטרים וכעבור כמה חודשים חוזר למקומו המקורי.

להלן דוגמא נוספת לאופן שבו משתמשים בשפה כדי לחתוך את המציאות. לבני האינואיט בקוטב הצפוני יש שבע-עשרה מילים שונות למילה שלג המקובלת בשפה העברית. עולמם של האינואיט  שונה, שכן הם ממשיגים את עולם התופעות באופן השונה מהאופן בו אנו ממשיגים אותו. הם "חותכים" את המציאות הקרויה בפינו שלג, בעזרת שמות לגוונים של שלג, למספר סוגי אובייקטים רב יותר.

הממשות אצל הרקליטוס

פילוסוף נוסף, גם הוא דמות מרכזית בפילוסופיה היווני, הוא הרקליטוס. אף הפילוסופיה שלו, כמו זו של פרמנידס, עשויה לשפוך אור על הגותו של לאקאן. שני אפוריזמים המיוחסים להרקליטוס יסבירו את יחסו להוויה ולממשות. הראשון: "הכול זורם". השני "אין ניתן להיכנס לנהר אחד פעמיים".

האפוריזם או ההיגד הראשון מדבר על טבעה של הוויה, זו הוויה שאינה סטטית כפי שסבר פרמנידס  אלא הוויה הנמצאת בשינוי מתמיד. משהו מתפישה זו אנו מוצאים בפילוסופיה של ברגסון, אצל ניטשה וכן אצל הוגים פוסטמודרנים שהושפעו מן השניים כגון דלז'.

האפוריזם השני מדבר על היחס בין הסובייקט לאותה הוויה דינאמית - לנהר אין ניתן להיכנס פעמיים שכן הנהר כל הזמן זורם. הוא נמצא בתנועה מתמדת ומשתנה תדיר בכל רגע ורגע. כאשר נכנסים לנהר בפעם השנייה אין נכנסים לאותו הנהר אליו נכנסו בפעם הראשונה, שכן הנהר הזה השתנה כבר וזאת אחת הסיבות מדוע הממשות אינה יכולה להיות נתפסת.

קיצוני יותר מהרקליטוס היה תלמידו קראטילוס. קראטילוס סבר שאין ניתן להיכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת משום שלא רק הנהר משתנה בכל רגע ורגע אלא אף הסובייקט הנכנס אל הנהר הוא בשינוי תמידי ומכאן שהסובייקט שפסע את הפסיעה הראשונה אל תוך הנהר אינו זה שפסע את הפסיעה השנייה. קראטילוס אף יישם בחייו את המסקנות הקיצוניות אותן הסיק מהניתוח האונטולוגי הזה. הוא הפסיק לדבר וכשרצה לציין עצם הוא הצביע עליו באצבע. האפורזימם השני מצביע על הכשל בניסיון של השפה לייצג את הוויה הדינאמית. המילים כחלק ממערך הקטגוריות הלשוניות הינן סטטיות ואילו ההוויה דינאמית ולכך תמיד קיים פער בייצוג במילה הסטטית את ההוויה הדינאמית. ההיבט הדינאמי בהוויה אובד כאשר מנסים לייצג אותו במילים.

היבט אחר בפילוסופיה של הרקליטוס עוסק ביחס בין השפה לעולם התופעות. כדי להבין מושג כשלהוא, טוען הרקליטוס, עלינו להבין את ניגודו של אותו מושג. לדוגמא- אם אנו רוצים להבין את משמעות המילה חם עלינו לדעת גם מהי משמעות המילה קר, שכן משמעות הראשונה תלויה בהבנת המשמעות של השנייה. הרקליטוס מדגים זאת על ידי הצבעה על צמדי מושגים כמו יום ולילה, חורף וקיץ, מלחמה ושלום ורעב ושובע. בכל אלו הבנת אחד מהצמד מחייבת הבנת משמעות המושג המשלים שלו וכך נכון לגבי כלל המושגים בשפה.

השווה והשונה אצל פרמנידס והרקליטוס

הרקליטוס שותף לכמה מהנחות היסוד של פרמנידס. אשר לממשות - אף הוא כפרמנידס, סבור שעל הוויה אין ניתן לדבר. אף הוא כפרמנידס שותף להנחה כי השפה הינה שרירותית כלומר מוסכמה. שניהם סבורים שהמפגש בין השפה לממשות הוא בעייתי ובעיתיות זו כרוכה בניסיון הייצוג של השפה את הממשות. למרות שהנימוקים אותם מביא הרקליטוס שונים, המסקנה זהה. בעוד שפרמנידס גורס שהממשות בלתי נתפסת מכיוון שהממשות היא חסרת שינויים ועולם התופעות, התפיסה, והשפה הוא משתנה, הרקליטוס חושב הפוך. על פי הרקליטוס הממשות היא דינאמית ולכן היא בלתי נתפסת בחושים ובקטגוריות הלשוניות הסטטיים. אצל פרמנידס ייצוג כזה בלתי אפשרי שכן כל ייצוג קוטע את הממשות וככזה כושל. אצל הרקליטוס מחטיא הייצוג את ההיבט הדינאמי של הוויה.

הממשי על פי לאקאן

לאקאן בקיא בפילוסופיות העתיקות ומשלב אותן עם תורת הפסיכואנליזה של פרויד. הוא משתמש בפילוסופיות העתיקות, כמו בחדשות, כדי לעדכן את המשגתם וגישתם של הפסיכואנליטיקאים לנפש האדם. הממשות על פי לאקאן היא אחת מתוך שלושה משלבים שבהם אנו כיצורים אנושיים מתקיימים: הממשי, הדמיוני והסמלי. המשלב הדמיוני הוא מראית העין של הדמות – גרעין הנרציסיזם שגורם לנו בטעות לזהות את עצמנו עם הדמות המשתקפת במראה. אנו נשענים על קווי המתאר של הדמות כדי לחוש את עצמנו שלמים, וכדי להכחיש את האמת אודות היותנו פרגמנטריים. מתחת למעטה הדקיק של הדמות האחודה מסתתר הממשי המפורק. כבר ניתן לראות שהוא מצדד בהרקליטוס בנושא הפולמוס על אופי הממשות, וגורס כי הממשות דינאמית בעוד שדמות המראה האשליתית היא סטטית.

המשלב הסמלי הוא אוצר המסמנים הקיימים בתרבות: מילים, סמלים, הסכמות ומוסכמות. המשלב הסמלי בא לידי ביטוי בדיסקורסים - חוזים חברתיים המאגדים אנשים על בסיס שפה משותפת -  במבנים חברתיים כגון משפחה או ארגון, ובאופן פעולת הלא מודע המובנה כשפה. גם המשלב הסמלי מגן נגד הממשות המבעבעת מתחת לפני השטח. בכך הוא מסכים עם שני הפילוסופים אודות הטבע האשלייתי והמוגבל של עולם השפה והתופעות.

לאקאן היה שותף לכמה מהנחות היסוד של פרמנידס והוא מתייחס אליו במפורש בכתביו, אך הממשות ע"פ לאקאן שונה באופן מהותי מהממשות של הפילוסופים בכך שאין הוא מדבר כפילוסוף על העולם כלל וכלל, אלא כפסיכואנליטיקאי, אך ורק על החוויה האנושית. מכאן ניתן היה לחשוב שהוא מסכים שהממשות היא ההוויה האמיתית, אלא שעל פי לאקאן גם ההוויה וגם האמת אינן ממשיות. דווקא משום שאת הממשות אין אפשרות לבטא בסמלי או לדמות בדמיוני, הממשות אינה הוויה. לאקאן ממקם את ההוויה דווקא בסמלי. הסובייקט כיחידת משמעות הנתונה במבנה לשוני-חברתי, מקבל את המשמעות שלו כמילה בקונטקסט של משפט. ההוויה היא הקיום הקונטקסטואלי, המבני, הסמלי. המשלב הסמלי הוא שמחלץ אותנו מאי ההוויה הדמיונית להוויה הסמלית, אך אין זאת הוויה ממשית. לאקאן מסכים עם שני הפילוסופים שהממשות אינה נתפסת, אך לשיטתו הממשות היא שמפרה את ההוויה שמטבעה היא סמלית. רק בסמינרים המאוחרים יותר לאקאן התייחס להוויה כקשורה לממשי דרך הדחף, אך גם לדחף יש משענת סמלית. הממשות היא באובייקט עלום, ללא שם או תואר, אשר רק לאחר שנתפס בשפה הופך לדחף - הדחף המיני ודחף המוות. לאקאן הבחין בין שני סוגי הוויה, הוויה של הסובייקט המתאווה בשדה הסמלי וההוויה המתענגת של הסובייקט ביחס לדחף.

גם האמת על פי לאקאן נמצאת בסמלי. האמת מתקיימת במימד האמירה – אומרים או לא אומרים את האמת. מכיוון שהאמת מתיימרת לממשות ואינה תופסת אותה, האמת היא תמיד חלקית. לכן באנליזה אין חתירה לדעת את האמת אלא רק איזה שהיא אמת, חלקית, זמנית, המתוקפת על ידי התוצאות, כלומר הריפוי. אז היכן הממשות על פי לאקאן? ניתן למצוא אותה היכן שאי אפשר לנסח אותה. כשאנחנו נתקלים בחוויה שאין לנו מילים לנסח אותה – זאת הממשות. כשאנחנו נתקלים בחוויה המערערת את ההוויה שלנו – שם הממשות, וזאת ההגדרה של טראומה.

טראומה היא המפגש עם הממשי, נפילת ההגנות הסמליות והדמיוניות. בטיפול פסיכואנליטי בנפגעי טראומה, המטרה היא "להפוך את הטראומה לטרגדיה", כלומר לנסות ולנסח את החוויה הטראומתית, לשבץ אותה בקונטקסט אישי והיסטורי, להפוך אותה לסיפור שניתן לנסח, להגיד, ולהישמע. המטרה היא להפוך את הממשות לאמת בידיעה שאמת זאת אינה יכולה להיות אלא חלקית. כמובן שלא ניתן לעשות זאת באופן מוחלט. אם ניתן היה לנגוס באמצעים סמליים נתחים מן הממשות עד הסוף, לא הייתה ממשות. תמיד נשארת שארית ממשית שלא ניתן לכלול אותה בניסוחים הסמליים. בטראומה אנו חסרים את המערכת הקונצפטואלית המאפשרת לנו 'לחתוך' את ה'ממשי' ולהעביר אותו לעולם התופעות. הטראומה היא פריצה של ה'ממשי' אל העולם הסמלי, היא קרע ממשי במארג הסמלי. אנחנו יכולים לחיות את חיי היום יום שלנו מבלי לשים לב עד כמה הפילטרים הסמליים שאנחנו חיים בתוכם שומרים עלינו, עד שאנו נתקלים בהפתעה שהיא חזקה כל כך עד שהיא יכולה לפרוץ את הפילטר הזה שבאמצעותו אנחנו שומרים על עצמנו כקיימים.

טראומה היא דוגמא מובהקת לפריצת הממשות אך ישנן דוגמאות קלילות יותר כגון הומור. אנחנו רואים בסרט סלפסטיק אדם לבוש בחליפה מהודרת פוסע ברחוב כשלפתע הוא מחליק על קליפת בננה ונוחת על ישבנו. אנחנו צוחקים.  בצחוק, כמו בכול התענגות, יש משהו מהפריצה של הדחף החוצה ומשהו מהפריצה של הממשות, שהוא חלק מהדחף, המפרה את הקטגוריות הסמליות. רק לאחר שהאדם נופל אנו נהפכים למודעים לעובדה שהייתה לנו ציפייה סמויה שהוא ימשיך ללכת. הקטגוריות הלשוניות גורסות שאדם הולך ימשיך ללכת. הפרת הציפייה היא הפריצה של הממשי. הממשי פורץ רק להרף עין משום שהקטגוריות הלשוניות תופסות את ההתרחשות מחדש, ומכניסות אותה למערך הסמלי תחת ההגדרה "הומור" – מה שאומר שניתן להפוך את הטראומה לא רק לטרגדיה אלא גם לקומדיה.

הממשי אינו רק טראומטי. ישנה זווית גישה אל הממשי העוברת דרך הסמלי, והכוונה היא לחוויות מיסטיות אקסטאטיות, שגם להן אין מילים. מערכת סמלית כגון אימוני מדיטציה ביחסי מורה תלמיד מכוונת להגיע באמצעים סמליים אל חווית האקסטאזה הממשית. כאן טמון הבדל נוסף בין פרמנידס ללאקאן- אצל פרמנידס ומסורות מיסטיות אחרות המדברות על חוויה אקסטאטית, השאיפה היא להגיע אל הממשי השוכן מעבר לגבולות השפה, מתוך אמונה ששם נמצאת ההוויה. הפסיכואנליזה הלאקאניאנית אינה תורה מיסטית. אחת המטרות בפסיכואנליזה היא להיות במשא ומתן בין 'הממשי' לבין 'הסמלי'. ישנן תופעות קליניות בהן האדם נרמס על ידי כובד המערכת הסמלית שהוא נושא על עצמו. אז המטרה היא לרווח את הקטגוריות הנוקשות שהוא חי בהן ולאפשר מקום להוויה של ההתענגות. בטראומה המטרה היא הפוכה לחלוטין- שם המגמה היא לרקום מחדש את העולם הסמלי שנפרץ, העולם הסמלי ששם שוכן הסובייקט בעל ההוויה הסמלית.

לאקאן רואה סימפטומים כתופעות שנועדו להבטיח את ההוויה, הסמלית והממשית. אדם הכבול במערכת סמלית הדוקה המחייבת אותו לפרקטיקות תרבותיות נוקשות עשוי לפתח סימפטומים של מחושים גופניים. פן אחד של סימפטומים אלו הוא הפן ההיסטרי. בהיסטריה המיחושים הגופניים הם סוג של אמירה של הלא מודע. סוג של ניסיון לקיים סובייקט שמתבטא, גם אם זה דרך המיחושים הלא מובנים. לכן עבודתו של האנליטיקאי היא להקשיב ולהביא את האמירות הסימפטומאטיות הלא מודעות לידי מודעות, להביא את הסובייקט לדבר את רצונותיו, ובכך להפוך את הסימפטום, הדובר, למיותר.

אמירה, אפילו אמירה המתקוממת נגד המערכת הסמלית הנורמטיבית הנוקשה, היא עדיין חלק מהמערכת הסמלית, אך בסימפטום יש היבט נוסף: תופעה גופנית שאינה אמירה, שאינה חלק מפרקטיקה תרבותית מודעת או לא מודעת אלא התעקשות של הממשי לבטא את עצמו ישירות בגוף ולציין משם את מוגבלות המערכת הסמלית. גם למטופל היסטרי בעל אמירות סומאטיות יכולות להיות תופעות גופניות שאינן בעלות מובן. תופעות שאין לו דרך ליחס להן משמעות. זאת הממשות שבגוף.

גם בתופעות התנהגותיות שאינן סומאטיות לאקאן מבחין בין הסמלי לממשי. אקטינג אאוט הוא המונח המתאר אמירה באמצעות התנהגות. מטופל יכול לאחר או לשכוח פגישה על מנת לבטא באופן לא מודע דבר מה. יתכן שהוא רוצה להביע מחאה, או תלות, או עצמאות, או סירוב להתמודד עם תכנים מסוימים. "מעבר לאקט" הוא התנהגות שהמשמעות שלה היא חוסר משמעות. במעבר לאקט, בהתנהגות אימפולסיבית אלימה או הרסנית, בהתנהגות שנעשית בטראנס, בתופעות דיסוציאטיביות, האדם מתעורר לאחר מעשה ולא מבין מה קרה. התנהגויות של מעבר לאקט מהוות יציאה מהתחום הסמלי ולכן גם אינן פתוחות לפירושים. למעשה, אלה התנהגויות ללא מובן. כאשר דמות במחזה נופלת על הבמה כחלק מסיפור המעשה זהו אקטינג אאוט. כאשר השחקן יוצא מהתפקיד ונופל אל מחוץ לבמה, אל מחוץ למערכת האמירה, זהו מעבר לאקט.

הבדל אחר בין לאקאן ופרמנידס הוא יחסם השונה לאתיקה ואידיאלים, אצל פרמנידס האידיאל אליו ראוי שכל בני האדם ישאפו, הוא המפגש עם הממשי. בשיטתו של לאקאן אין אידיאלים, אין אידיאולוגיה, אין דת ואף אין פוליטיקה. הגותו של לאקאן אינה ממליצה על כיוון מסוים אליו כל בני האדם צריכים לשאוף. הפסיכואנליזה עובדת באופן פרטיקולארי עם מטופלים, כל אחד עם הרצונות שלו, מודעים או לא מודעים, אחד אחד. בפסיכואנליזה אין כוונה להצביע על כוון מסוים שהוא מומלץ מראש כמו במיסטיקה או אפילו בחלק מהזרמים בפסיכולוגיה ופסיכואנליזה. הפסיכואנליזה הלאקאניאנית היא חתרנית באופן קיצוני ולכן אפילו האידיאולוגיות האנטי ממסדיות הן עדיין אידיאולוגיות פנטזמטיות שאינן עולות בקנה אחד עם הפרקטיקה הלאקאניאנית.

לאקאן והרקליטוס

אצל לאקאן מופיע אפוריזם המזכיר את יחסו של הרקליטוס למפגש בין השפה לממשות- לאקאן אומר "המילה הורגת את הדבר" ובכך מדגיש את חוסר היכולת של השפה למשמע אחד לאחד את הממשי. הסובייקט האנושי הוא תוצר של השפה ולסובייקט האנושי יכולה להיות הוויה כתוצאה של השפה. הטרגדיה האנושית מקורה בעצם היותנו יצורים מדברים. הסובייקט מתקיים בפער שבין הוויה לה קיום סמלי לבין הממשות. פער זה הוא החסר בהוויה. נגזר עלינו שתמיד יחסר לנו אותו חלק ממשי. בעוד שאצל פרויד הפער האנושי נובע מהנתק בין המודע ללא מודע, כתוצאה מהדחקה, לאקאן יורד לשורש אותו פיצול ומוצא אותו בעצם היותנו יצורים מדברים. לא את הכול ניתן לנסח ומה שלא מנוסח נשמט. זאת הפרשנות של לאקאן למה שפרויד כינה "הדחקה פרימרית" – זאת שלעולם לא תוכל לעלות למודעות.

לאקאן מסביר את הסיבה – משום שהדבר המודחק אינו מקודד בשפה ולכן אן את המילים המתאימות לייצג אותו. השיסוע שמכונן את הסובייקט האנושי עובר בין העולם הסמלי שמצליח לאחוז בנתח מהממשות ואותה ממשות שחומקת מהמילה. המילה אכן הורגת את הדבר, אך היא מקיימת משמעות המתאפשרת בשל הריגת הדבר. המילה מגבילה את החוויה אך מצד שני גם מאפשרת אותה, כי המסמן –המילה, הוא שמאפשר למסומן - למשמעות, להתקיים.

זוהי פרשנותו של לאקאן למיתוס של פרויד אודות רצח האב בשבט הקדמון בספרו "טוטם וטאבו". הגברים בשבט הקדמון רצחו את האב השליט שלקח לעצמו את כול הנשים, אך על מנת לשמור על הסדר החברתי, הם החליפו אותו עם טוטם – חיה מיתולוגית שמתייחסים אליה כאל האב הקדמון של השבט. האב הממשי הוחלף על ידי הסמל האבסטרקטי. המילה הורגת את הדבר. הטוטם כמושג, מאגד את אנשי השבט כפי שחוקה מאגדת אזרחים. המערכות הלשונית והחברתית הן שתי פנים של אותה מערכת סמלית, שהורגת את הממשות הבלתי אמצעית ומחליפה אותה בייצוגים.

הייצוגים, בניגוד לציפיות על סמך התפיסה האינטואיטיבית, אינם מיצגים את הממשות, שהרי זאת נשמטה. משמעות וממשות זה שני דברים שונים. ממשות זה מה שהלך לאיבוד עקב כניסת השפה ליצורים המדברים, בעוד שמשמעות זה מה שהשפה יוצרת. המילה היא זו היוצרת את המשמעות. אצל לאקאן, בניגוד לפרמנידס והרקליטוס שסברו כי האמת היא בממשות הבלתי נתפשת, אצל לאקאן האמת היא יצירה - תוצר של השפה. לאקאן עושה אבחנה בין ממשות למשמעות, ובין ממשות לאמת.

הניסיון הסיזיפי למשמע את הבלתי ניתן למישמוע, להמשיג את הבלתי נתפס, הוא בבסיס התופעה הקלינית שפרויד זיהה כ"חזרתיות". חזרתיות מופיעה גם בטראומה בדמות הסיוטים החוזרים על עצמם, וגם באובססיה בדמות טקסים החוזרים על עצמם. החזרתיות מופיעה גם בכל מיני סימפטומים עליהם אנשים שואלים את עצמם "מדוע זה קורה לי שוב ושוב?"

כשם שהנהר בדוגמא של הרקליטוס אינו חוזר על עצמו שכן הוא אינו אותו נהר, כך גם בקליניקה. מה שמעבר למילים אינו עוצר, אינו מתקבע, ולכן אינו יכול לחזור על עצמו. מה שכן חוזר על עצמו הוא המסמן, כלומר המילה. מה שחוזר היא הקטגוריה, הכותרת של הדבר אך לא הדבר עצמו. לנהר אכן אין ניתן להיכנס פעמיים, אך לשם של אותו נהר ניתן להיכנס פעמיים, שלוש ואף יותר. כאשר אני נכנס לנהר הירדן פעמיים אני לא נכנס לאותו נהר, אני גם לא נכנס לאותם מים, אני לא נכנס לתופעה הממשית פעם נוספת, לעומת זאת אני יכול להיכנס למסמן של אותה תופעה – "נהר הירדן" פעמים רבות. אני יכול להיכנס ל"נהר" פעמיים גם אם זה פעם לירדן ופעם לבניאס. הדבר שחוזר על עצמו בסיוטים הוא המסמנים.

הדיאלקטיקה שבין הדבר שחוזר על עצמו לבין הדבר החדש והמפתיע שעדיין אין לנו מילה כדי לאחוז בו, הוא המתח המתמיד בו שרוי הסובייקט, בין הסמלי לבין הממשי. החזרתיות היא הניסיון הסיזיפי הכושל למשמע את הממשי. מה שהלא-מודע מנסה לעשות הוא לתפוס את הטראומה במילים. בכל פעם יש ניסיון לתפוס אותה במילים חדשות אלא שאז נתקל הלא-מודע באותה מילה שוב ושוב. המילה החוזרת היא המקסימום שהסמלי יכול לעשות בדרכו לכבוש את הממשי ולכן בטראומה, באובססיה, בפטישיזם, ובטעויות שלעולם חוזרות, אנו רואים את הניסיון העקר להכניס למילים את מה שלא ניתן לניסוח ולכן נתקל שוב ושוב באותו מסמן המהווה את גבול ההמשגה.

ריאליזם ואידיאליזם בקרב פילוסופים

ניתן למקם את לאקאן על רצף שבין אידיאליזם וריאליזם על סמך הנחות היסוד שלו אודות המציאות. הריאליסט סבור כי קיים עולם חיצוני שאינו תוצר הסובייקט האנושי. האידיאליסט סבור כי אין הוויה הקיימת מחוץ לסובייקטים, כלומר אלו אנו היוצרים את 'העולם' ומה שקיים בחשבון אחרון קשור לתודעה שלנו. אפשר שזו התודעה הפרטית שלי, כפי שטען ברקלי, אפשר שזו  תודעה אוניברסאלית,  כפי שהמסורת ההינדית סבורה. מי שניסה לגשר בין גישות אלו הוא קאנט בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה'.

על פי עמדתו של קאנט, אכן קיים דבר מה בעל קיום של ממש מחוץ לתודעה שלנו. לדבר הזה קורא קאנט 'הדבר כשהוא לעצמו'. אשר לנו- אנו תופשים את העולם כפי שהוא מתווך על ידי המערכת המושגית שלנו. בספרו זה מנסה קנט לחשוף את טיבה של אותה מערכת מושגית. לדוגמא- העובדה שאנו מייחסים סיבה לכל תופעה אינה נובעת מטבע הדברים עצמם. כלומר, היא אינה תכונה של הדבר כשהוא לעצמו, אלא מקורה במבנה של המערכת המושגית שלנו. כך לגבי העובדה שאנו תופשים את העולם כנתון בחלל ובזמן. חלל זמן וסיבתיות הן קטגוריות של התבונה ואת העולם אנו תופשים כמתווך בעזרת קטגוריות אלו.

עמדתו של קאנט מכונה אידיאליזם טראנסצנדנטלי. כלומר, היא משמרת את התפישה הריאליסטית בכך שהינה מכירה בקיומו של 'דבר כשהוא לעצמו' ובד בבד סבורה שעולם התופעות היא פרי הבניית התודעה האנושית. אשר לוויטגנשטיין המאוחר- זה סבר כי אין בנמצא מערכת מושגית קטגוריאלית אחת כפי שקנט טען. אצל וויטגנשטיין מערכות מושגיות הם תלויות הקשר תרבות. תרבויות שונות ממשיגות את העולם באופן שונה.

לסוסיר השקפה המזכירה את זו של הרקליטוס אך זו תפורט בהרחבה בפרקים הבאים. כאן רק נציין את ההבחנה ההכרחית הנוגעת לענייננו. אחת מההבחנות הבלשניות של סוסיר היא בין המימד ההבעתי של המילה (זו תיתכן בקול או על ידי ציון גרפי) לבין מובנה. את המימד הראשון מכנה סוסיר בשם 'מסמן' ואת המימד השני בשם 'מסומן'. אצל סוסיר המסמנים כמו גם המסומנים הם קונוונציות. אשר למסמנים, כאן ברור כבר ממבט ראשון שהם תוצר של הסכמים.

אשר למסומנים, כלומר למובן - לכאורה מציינים הם עצמים להם קיום 'אובייקטיבי' מחוץ למערכת הסימון. על נקודה זו בדיוק חולק סוסיר ולאקאן ממשיך אותו. לדעתו של סוסיר אין לעצמים קיום אובייקטיבי מחוץ לשפה והם תוצרי השפה. יתרה מכך, המסמנים מקבלים את משמעותם על רקע היותם שזורים בתוך מבנה. לדוגמא - נתבונן במילים חם וקר, אלו מקבלים את משמעותם על רקע היותם במבנה המנגיד אותם האחד לשני. הנגדה זו מצריכה סולם של טמפרטורות. מכאן ברור כי בהינתן סולמות שונים יהיו למילים חם וקר מובנים שונים, ואכן מתברר כי המוסכמות המקובלות בקרב דוברי שפות אירופאיות לגבי השימוש במושגים חם וקר הם שונים. כך עשוי תייר, אשר לו מובן אחד של המילה חם, לטייל בארץ אשר לדוברים את שפתה סולם אחר- טמפרטורת מים חמה בשפתו שלו היא רותחת בשפתם שלהם. ישראלים המבקרים בתאילנד ומבקשים את האוכל לא חריף, מקבלים "לא חריף" במונחים תאילנדים שזה "שורף" במונחים ישראליים.

התפישה ההסכמית של המסמנים אצל סוסיר מקורה בהנחה (הנמצאת כאמור אף אצל הרקליטוס) כי ניתן להמשיג את ההוויה באופנים שונים, או בניסוח אחר, להשליך על הוויה זו מערכות קטגוריאליות שונות. לאקאן הושפע באופן עמוק מהבלשנות של סוסיר המהווה במידה רבה מפתח להשקפתו האונטולוגית. את האונטולוגיה של לאקאן ניתן לכנות בשם 'אידיאליזם סמנטי'- זו סבורה שהשפה היא זו היוצרת את העולם ומכאן האופי ההסכמי של העצמים כמו גם התופעות בשפה, אלא שאין היא שוללת קיומה של הוויה בלתי ממושגת, הנמצאת מחוץ לשפה ולהלן 'הממשי'. במילים אחרות, האונטולוגיה, תורת היש של לאקאן, נוקטת עמדת בינים בין האידיאליזם לריאליזם - היא אידיאליסטית כל אימת שמדובר בעולם התופעות וריאליסטית כאשר היא מדברת על 'הממשי' הנמצא מחוץ לתופעות.

ניתן היה בטעות לחשוב שלאקאן מתייחס לממשי כמצע שעליו יושב הסמלי ויונק ממנו, אך על פי לאקאן היחסים בין הסמלי לממשי מורכבים יותר ואין לפשט אותם במודלים היררכיים לפיהם הממשי בסיסי יותר מן הסמלי. בגישות שאינן לאקאניאניות כמו הגישה ההתפתחותית, הממשי לכאורה קודם לסמלי, אך לאקאן יאמר שאפשר היה לנסח את הסמלי כקודם לממשי, במובן שהתינוק נולד לתוך מערכת סמלית הקיימת טרם לידתו. מאידך, חוויה מיסטית היא חוויה ממשית שהמהווה תוצאה של מערכת סמלית. המיסטיקן משתמש בסולמות סמליים על מנת להגיע לחוויות ממשיות. על הסמלי אצל לאקאן נרחיב בהמשך.  בשלב זה מספיק לציין את ההיבטים האידיאליסטים והריאליסטים אצל לאקאן והשלכתם לקליניקה.

בגישה האידיאליסטית, המציאות בה חי המטופל היא מציאות אותה הוא יצר, אך אם נוסיף לנוסחה הפילוסופית, כפי שלאקאן עשה, את פרויד, נוכל לשאול על המוטיבציות בבסיס בחירתו הלא מודעת של המטופל לצייר את עולמו דווקא כך. ההבנה שאין דרך אחת לצייר את המציאות והבנת המוטיבציה לציור המציאות המסוימת, יכולות לשחרר את המטופל מלהאמין בממשות של יצירתו, להגמיש את פרשנויותיו אודות המציאות, לקחת אחריות על החופש להמשיג את עולמו, להיות מודע לתשוקותיו ע"י הסקתם מתוך בחירותיו להאמין במציאות מסוימת, ואולי אפילו לתת מענה לתשוקותיו ע"י הבניה מודעת של המציאות העונה על תשוקותיו. למשל, המטופל חש משועבד לאשתו שמנהלת אותו. האנליטיקאי יתהה על המוטיבציה של המטופל לצייר לעצמו כזאת מין מציאות. ייתכן שיגיע למקנה שהוא המחיז מחזה בו הוא בתפקיד הנשלט ואת אישתו ליהק בתפקיד השולטת, וכול זאת על מנת להימנע מלקחת אחריות על מטרותיהם המשותפות. ההבנה שהוא בוחר לצייר זאת כך, יכולה לפתוח בפניו את האפשרות לצייר מציאות שונה. אולי יצייר מחדש את העולם כך שהוא המנהל את אשתו על ידי הסירוב לשאת את חלקו בשותפות. אם ירד לעומק המוטיבציה להאמין שהוא מנוהל וגילה שזו דרכו להקל מעל עצמו את עומס האחריות לבחירותיו, הוא יכול לצייר מציאות חדשה בה הוא לוקח אחריות לבחירותיו. הוא יוכל לסרב לרצונותיה או להכיר בכך שמה שהיא מבקשת אינה פקודה אלה תזכורת לבחירותיו.

ההיבט הריאליסטי בא לידי ביטוי בקליניקה בהשלמה עם הדחפים, הקשורים לממשות של הגוף. מגוון הפרעות קשורות לניסיון של המטופל להתכחש לממשות של הגוף. דוגמא בולטת היא אנורקסיה. האנורקטית מתעקשת לנצח את הרעב. היא מעין מרטיר המוכן להקריב את הגוף הממשי על מנת למקם את המערכת הסמלית או שלטון הרצון המודע, על הגוף, וההתענגות. במקרים כאלה מטרת הטיפול היא לאפשר לסובייקט להזדהות עם דחפיו ולראות בהם לא איום על האני אלא דווקא ביטוי שלו. כאן לאקאן חולק על דה-קארט שגרס "אני חושב משמע אני קיים." ומציע את ההיפך: "היכן שאני חושב, שם אני לא." הפסיכואנליזה הלאקאניאנית היא חתרנית מבחינת התמקמות האנליטיקאי במקרים הרבים לצד הדחף וכנגד הדרישה החברתית לאדפטציה. במובן זה אנליזה הולכת בכיוון ההפוך לסוציאליזציה, או כפי שפרויד אמר בספרו "אי נחת בתרבות." – מטרת הפסיכואנליזה היא לצמצם את נזקי הציוויליזציה.

פרק 2 השארית והחסר

עד כה ציינו שני היבטים האובדים במפגש בין השפה להוויה. היבט אחד הוא השלמות, בשל חוסר היכולת של מערך הקטגוריות הלשוני המורכב ממילים לייצג אותה, והיבט שני הוא הדינמיות, משום  שאין מילים סטטיות יכולות ליצג ממשות דינמית. דבר נוסף שאובד במעבר מהממשי לסמלי נקרא אצל לאקאן "השארית", ובטרמינולוגיה שהמציא לאקאן הוא קורא לשארית זו האובייקט הקטן a . לאקאן נותן לאובייקט זה מקום מרכזי ביותר בהבנת תופעות נפשיות. הוא רואה בפיתוח המושג אובייקט a  את תרומתו הייחודית לפסיכואנליזה. את שאר תרומותיו הוא רואה כפרשנויותץ לפרויד.

תחילה נסקור את נושא השארית מהזווית הפילוסופית ולאחר מכן נחזור ללאקאן וליישומים פסיכואנליטיים. נתבונן בדוגמא הבאה שאולי זכורה לחלק מאתנו מימי גן הילדים: יש ברשותנו גוש בצק ואנו רוצים לאפות עוגיות מגוש הבצק הזה. אנו לוקחים תבניות של עוגיות בצרות גיאומטריות שונות, רבועות ומלבניות, עגולות ומשולשות, דמויות טרפז וכו'. את התבניות האלו אנו משליכים על גוש הבצק, בוזקים סוכר על הבצק הנמצא בתוך התבניות ואופים בתנור. השאלה המעניינת בהקשר המפגש בין התבניות לבין גוש הבצק, האם יתכן מצב בו נשתמש בתבניות שונות וכאשר נשליך אותם על גוש הבצק הם ימצו אותו- כלומר לא תישאר שום שארית של בצק אותה אין ניתן להכניס לתבניות שברשותנו.

מובן שתשובה אפשרית לשאלה הזו עשויה להיות תלויה לכאורה בגודל של התבניות כמו גם בצורות שלהם. אם התבניות רבועות ומתאימות בדיוק כך ששישה מהן יכסו, לא יותר ולא פחות, את כול הבצק, אזי אין לנו שארית, אך אם התבניות הן עגולות, הן לעולם לא יכסו את כול משטח הבצק המרובע.

בגיזרת בד לגיזרות מתמודדים עם קושי זה. גוזר מיומן יודע לסדר את הגיזרות כך שהוא ינצל את מירב הבד. בשאלה זו ניתן לדון בדרך מתמטית, התחום העוסק בשאלות כגון אלו במתמטיקה נקרא קומבינטוריקה גיאומטרית. הוא מאפשר לדון בשאלה זו בדרך מופשטת אך מדויקת יותר.

כאשר אנו מכסים מלבן בשישה מלבנים כמו בתרשים, מלבנים אלו מכסים את שטח המלבן הגדול באופן כזה בו לא נותרת שארית במלבן הגדול. לעומת זאת, אם ננסה לכסות את שטח המלבן בעיגולים, ניתן להוכיח ללא קשר לרדיוס העיגול, כי אין ניתן לכסות מלבן בעיגולים. כלומר יש צורות המכסות שטחים באופן כזה בו לא נותרת שארית שטח בלתי מכוסה ויש צורות שאינן מצליחות לכסות שטחים ומותירות בו שארית של שטח בלתי ניתן לכיסוי. באופן דומה ניתן לבדוק יחסים אלו גם בצורות בעלות נפח.

בפרשנות הרדיקאלית של לאקאן אין הקטגוריות הלשוניות מייצגות את הממשות אלא יוצרות משמעות. בפרשנות הרדיקאלית פחות, היחס בין הצורות לבין השטח אותו אמורות הן לכסות כמוהו כיחס בין המילים לבין הממשות. השאלה ששאלנו לגבי אפשרות הכיסוי של שטחים בצורות היא אנלוגית לשאלה של אפשרות כיסוי החוויה הממשית על ידי המילים. במילים אחרות - השאלה המעניינת אותנו היא האם מילים, או או מערך הקטגוריות הלשוניות, יכולות לייצג/לכסות את ההוויה הממשית באופן כזה בו לא תיוותר שארית של הוויה בלתי ניתנת לכיסוי, או לחליפין, כל ניסיון ייצוג/כיסוי של הוויה על ידי מילים תמיד יותיר 'נתח' ממשות שאינו בר ייצוג/כיסוי. תמיד יוותר נתח הוויה החומק מאפשרות הייצוג.

פן נוסף של אי ההלימה בין הסמלי לממשי הוא שלא רק שהצורה אינה מכסה את הבצק, היא מכסה חללים שאין בהם בצק כלל. על כך לאקאן אמר שאנו תמיד אומרים יותר ופחות ממה שמתכוונים. יותר, משום שאנחנו אומרים דברים שלא התכוונו אליהם, ופחות, משום שלא מצליחים לומר את כול מה שמתכוונים. מצד אחד, התבנית הסמלית אינה מכסה את הממשות, אך מצד שני היא חורגת מעבר לממשות.

הנחת היסוד של לאקאן היא כי בכל מפגש בין ממשות לשפה, תמיד תיוותר שארית ממשות אותה לא ניתן להכניס לתוך מערך הקטגוריות הלשוני.

בפרשנות הרדיקאלית יותר, היחס בין התבנית העגולה לשטח המלבני מבטא את היחס בין המסמן, כלומר המילה, לבין המסומן, כלומר המשמעות שהמילה מבטאת. אף כאן, אין המילים ממצות את הכוונה, ומעצם השימוש במילים מסוימות, נגרעת משמעות שלא מגיע לידי ביטוי ומתווספת משמעות מעבר לכוונה המודעת.

החסר בתרבות

למושג 'השארית' יש משמעויות פילוסופיות ותרבותיות מרחיקות לכת. ניקח לדוגמא את המפעל המדעי, מאז צמיחתו של המדע המודרני. החל מהמאה ה-17 השלו עצמם אנשי המדע שהמפעל המדעי הוא סופי. האמונה הייתה שיום יבוא ובו תיאוריה מדעית אחת וסופית  תוכל לייצג את העולם. בסיומה של המאה ה19, לאחר הפיתוח של המכאניקה והאלקטרודינמיקה, סברו פיזיקאים כי התיאוריה הפיזיקאלית היא שלמה. מה שנותרו הם רק שיפורים. אף היום אנו עדים לאמונה מעין זו. החזון של 'התיאוריה הסופית' שותף אף הוא להנחה כי לאחר איחודן של תיאורית היחסות ותורת הקוונטים בתיאוריה אחת שלמה וסופית, המסוגלת לייצג את העולם הפיזי. תיאוריה זו תיתן ייצוג אחד לאחד של הוויה ובכך יסתיים המפעל המדעי. כל שנותר הוא רק לעסוק בפרטים.

אם אנו מקבלים את ההנחה הפילוסופית של לאקאן שבאופן עמוק אין ניתן לייצג את הממשות באופן כזה בו לא תוותר שארית לאחר פעולת הייצוג, הרי המפעל המדעי הוא אינסופי. לא תיתכן תיאוריה אחת ויחידה, שלמה ומושלמת, סופית ובלתי משתנה, המייצגת את המציאות. כל תיאוריה מותירה שארית במפגשה עם המציאות. תיאוריה חליפית גם היא מותירה שארית ושום תיאוריה אינה 'מכסה' את המציאות באופן מושלם.

מצד אחד השפה אינה מייצגת את הממשות אלא יוצרת מציאות, כלומר משמעות. מצד שני, בדוגמאות שנתנו ניתן להבין כאילו השפה כן מייצגת משהו מהממשות. כיצד מתיישבת הסתירה? השפה אינה מייצגת ממשות אלא בוראת מציאות. הממשות ממשיכה לחמוק ולא להיתפס במציאות ומכאן שהממשי עצמו הוא השארית.

חוסר  השלמות עולה אף בהקשר מתמטי. מראשית ההגות המתמטית עד למאה העשרים האמינו מתמטיקאים כי ביחס לכל טענה מתמטית ניתן להוכיח שהיא אמיתית או לחליפין ניתן להפריך אותה. קורט גדל, אחד מגדולי הלוגיקנים בכל הזמנים, הוכיח שבמערכת אקסיומטית סופית וגדולה מספיק (כלומר מכילה את האקסיומות של האריתמטיקה) קיימות טענות אמיתיות שאין ניתן להוכיח או להפריך אותם במסגרת האקסיומטיקה של המערכת הזו. הנה כי כן ממשפט חוסר השלמות של גדל עולה כי אף המתמטיקה אינה שלמה.

החיפוש אחר אותה חתיכה חסרה, או בניסוח אחר, אחר האובייקט האבוד, הוא מוטיב מרכזי בתרבות המערבית –  יש לו ביטויים רבים באמנות. הוא מופיע למשל ביצירתו של המשורר האנגלי ג'ון מילטון- 'גן העדן האבוד', בסרטו של הבמאי הגרמני וורנר הרצוג –'לב זכוכית', שם עסוקים בני הכפר בחיפוש אחר ממשהו שהם חשים שאבד להם. הם מאמינים כי יגאלו את עצמם לו רק ימצאו את הדבר הזה. הוא מופיע גם במחול 'פוראמן מגנום' של הכוריאוגרף רמי באר ובעוד יצירות רבות אחרות.

אף בתחום ההגות המדינית אנו נתקלים בחיפוש אחר השלמות. אידיאולוגיות רבות מבוססות על ההנחה כי אם ימומשו יבוא הקץ למצוקות האנושיות, "לו רק תבוא המהפכה". הצפייה המיוחלת לבוא המשיח שבעקבות הופעתו ישתנו סדרי בראשית והעולם יהיה מושלם גם היא אמונה מסוג זה. כל האמונות האלו שגויות מיסודן. הן טוענות לשלמות, וגורסות כי ניתן למצוא את החתיכה החסרה, וממאנות להשלים עם החסר בהוויה.

על אף תרומתו הגדולה של גדל בהוכחת חוסר האפשרות למלא את החסר, החוויה האנושית מעידה על כך גם ללא צורך בהוכחות מתמטיות. ההתנסות האנושית רווית חסר והרגעים בהם אנו חשים סיפוק מלא הם ספורים וקצרים, ובכול זאת ניתן לחלק באופן תרבותי את האנשים על פי אמונתם בחסר או בשלמות. בפסיכואנליזה הלאקאניאנית רואים את האמונה בשלמות כשורש הבעיה ומקור המצוקות הפסיכולוגיות, בעוד שבתרבות הניו-אייג' רואים בהרמוניה ובשלמות את הפתרון לבעיותיהן של בני אדם. את גישתו של לאקאן לשארית האבודה והחסר ההכרחי שהותירה ניתן לתמצת באמרת חז"ל:  "אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאוותו בידו".

החסר בהוויה המשתוקקת

הזכרנו עד כה שני היבטים של הממשות – הראשון הוא השלמות של הממשות והיותה נעדרת חסר (כפי שטוען פרמנידס), השני הוא ההיבט הדינאמי של הממשות (כפי שטוען הרקליטוס). ההיבט השלישי של הממשות מתייחס לעובדת היותה רווית תשוקה. הפילוסוף הגרמני שופנהאואר היה זה שפיתח שיטה פילוסופית שבמרכזה הטענה כי ההוויה הינה רווית תשוקה. חשוב לציין שהוא עצמו לא השתמש במושג תשוקה אלא רצון, אלא שכינוי זה עשוי להטעות שכן הוא מעורר אסוציאציות של משהו וולונטרי ומודע, בניגוד גמור לכוונתו של שופנהאואר.

הזכרנו את שיטתו של קאנט המבחין בין עולם התופעות לבין הממשות הקיימת מעבר לתופעות אותה מכנה קאנט 'הדבר כשהוא לעצמו'. על הדבר כשהוא לעצמו סבור קאנט שאין ניתן לומר דבר. שופנהאואר סבור שאף שאין ניתן כמובן לצפות בדבר כשהוא לעצמו, בכל זאת ניתן לפחות דבר אחד- והוא לשים לב לאופן שבו הוא מופיע בתודעה שלנו. חשוב להדגיש ששופנהאואר מסכים עם קאנט שלא ניתן לחרוג כביכול מעורנו, כלומר לראות את ההוויה באופן בלתי מתווך. אומר שופנהאואר שהעולם המופיע לנגד עיננו, עולם התופעות, הוא עולם של אנרגיה, של כוחות. ניתוח זה אכן מתיישב יפה עם הממצאים של הפיזיקה המודרנית הרואה את החומר כניתן להתגלגל באנרגיה והפוך. את היותו של העולם מורכב מכוחות או אנרגיה אומר יכולים לחוש על ידי התבוננות בחוויה הפנימית שלנו- זו תגלה לנו שאנו יצורים המונעים על ידי דחפים, ודחפים אלו אינם חיצוניים לנו אלא אנו עצמנו הם הם הדחפים האלו.

על פי שופנהאואר, החוויה של הדחף הפנימי זהה איפה לאנרגיה של הוויה כולה. החוויה הדחפית היא הרישום של עולם הממשות בתודעה שלנו. בכך שופנהאואר ממשיך את אריסטו שרואה הלימה בין ההוויה האנושית וההוויה הקוסמית לה הוא קורא האל. לאקאן מסכים עם שופנהאואר שהממשות רוויה, אך לאקאן אינו אנימיסט כמו אריסטו או שופנהאואר, ולכן לא זקוק להלימה בין האדם לעולם. כמו כן, לאקאן עושה אבחנה בין סוגי תשוקות. התשוקה כפי שהיא מופיעה בסמלית היא איווי, בעוד שהאנרגיה של החוויה הממשית עליה מדבר שופנהאואר קרויה בפי לאקאן התענגות.

אם מניחים אנו שההוויה כולה היא התענגות ובנוסף מקבלים אנו את מסקנות הניתוח שהוויה זו אינה ברת כיסוי, כלומר תמיד תוותר שארית בלתי מיוצגת על ידי השפה, או אז ניתן לומר משהו על השארית הזו.

השארית הזו היא 'פיסת התענגות' הנותרת מחוץ לשפה. 

מה מאפיין את השארית, זו הקרויה על ידי לאקאן האובייקטa ? ראשית, ההיבט הסמנטי. בניגוד לכלל המסמנים בשפה אשר מציינים מסומנים הקיימים אף הם בשפה, המסמן אובייקט a  הוא מסמן ללא מסומן. היבט זה נובע כמובן מכך שהוא מציין דבר מה שמלכתחילה הנחנו שהוא מחוץ לשפה.

דרך אחרת לאפיין את אובייקט a   הוא לומר שהוא מציין לא את מה שהינו אלא את מה שאיננו.  אשר ל'תוכן' של אותה פיסת הוויה רווית התענגות –הנחנו:

א. כי אין ניתן לייצג אחד לאחד את המציאות וכי פעולת הייצוג תמיד תותיר שארית.

ב. הנחנו כי שארית זו היא רווית התענגות ואף הנחנו כי

ג. עובדת היותנו יצורים הארוגים בשפה היא זו ההופכת אותנו לסובייקטים. ומכאן המסקנה כי,

ד. התענגות מושלמת עבור הסובייקט אינה אפשרית!

הנה כי כן אנו עדים לפער בין החיפוש האנושי אחר ההתענגות השלמה, החזרה לרחם או לגן העדן האבוד, האשליה שהתענגות כזו הינה אפשרית, והתסכול הבלתי נמנע בשל חוסר היכולת להגיע אליה. מתברר כי עצם היותנו יצורים מדברים מונעת מאתנו את ההתענגות המושלמת, זו נמצאת מחוץ לשפה ואין באפשרותנו להשיג אותה. השפה היא זו המונעת מאתנו את ההתענגות השלמה. השימוש בה הוא מקור הסבל האנושי שכן היא זו המבנה את הפער הבסיסי בין התשוקה לבין הסיפוק. היותנו יצורים מדברים משמעו היותנו חסרים.

פער זה הוא רעיון מרכזי לא רק בהגותו של לאקאן אלא אף בהגות הבודהיסטית ובמערב כפי שכבר הזכרנו אף אצל שופנהאואר. אשר לבודהיזם, זה מניח 4 הנחות: ראשית החיים הם סבל, שנית- לסבל זה יש סיבות, שלישית- אפשר להפסיק את הסבל הזה ורביעית- הדרך להפסקת הסבל היא 'איון' האני- השתחררות מ'האני' הנתפש כאשליה והתמזגות עם הממשות. ההתמזגות עם ההוויה הממשית היא הנירוונה. במצב זה אין 'אני' ובהעדר 'אני'  נעלם היסוד הנושא את השפה הקוטעת את ההוויה ומונעת את ההתענגות המושלמת. אף שופנהאואר שותף להנחה הבודהיסטית כי החיים הם סבל ומקור הסבל הזה הוא בפער בין השפה הקוטעת את הממשות לבין הממשות עצמה.

השוני בין לאקאן לבין שופנהאואר וההגות הבודהיסטית הוא הפתרון לסבל. בבודהיזם ואצל שופנהאואר הפתרון הוא ב'איון' האני. אצל לאקאן הפתרון הוא בחיים של אווי (עליו נרחיב את הדיבור בפרקים הבאים).

מעניין אף לראות היבטים אחרים המשותפים ללאקאן ולבודהיזם:

הראשון הוא ההנחה כי מעבר לעולם התופעות שהוא יציר השפה קיימת ממשות עליה אין ניתן לדבר.

שנית- ההנחה כי ממשות זו הינה דינאמית בניגוד להיבט הסטטי של עולם התופעות שמקורו בסטטיות של מערך הקטגוריות הלשונית.

שלישית- התפישה כי 'האני' היציב והקבוע הוא אשליה.

רעיון דומה על החסר והיותו מקור לתנועה אנו מוצאים אף בקבלה. הטקסט הבא הוא של המקובל ר' יהודה אשלג שפעל בירושלים במאה העשרים:

"העולם הזה נברא עם חסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קניינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם. אמנם להישאר ריקן מהקניינים והטוב גם זה אי אפשר, ועל כן בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקניינים. אמנם כיון שכל קניינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החיסרון של הקניינים, שחסרה להם מחציתם "(בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א, הסתכלות פנימית, סעיף כא).

היבטים קליניים של השארית והחסר - המועקה

פרויד דיבר על החסר כאשר דיבר על הסירוס. על מנת שהילד ימצא את מקומו במשפחה עליו להשלים עם מספר מגבלות: עליו להשלים עם כך שהוא והאם הם שני אנשים שונים שאינם חולקים גוף אחד ופירושו של דבר שעליו להיגמל מהשד, עליו להשלים עם ההיררכיה המשפחתית ועם הטאבו שהאב מטיל על מיניות בינו לבין אימו, ועליו להשלים עם כך שאין בבעלותו האובייקט הפאלי שמעניק לבעליו את השלטון בהיררכיה ומהווה אובייקט איווי של האם. על פי פרויד, על הילד או הילדה להשלים עם החסר של הפאלוס על מנת להתמקם במבנה המשפחתי. לתהליך זה קרא פרויד השלב האדיפאלי.

אנו רואים עדות לקשר שבין ויתור על האובייקט לבין התקיימות הסובייקט האנושי במבנה חברתי סמלי, כמעט בכול טקס כניסה לחברה, כמעט בכול תרבות. טקס ברית המילה מסמל זאת בצורה מאוד ברורה. על מנת להתמקם כסובייקט במערכת החברתית-סמלית, על התינוק בן השמונה ימים לוותר על חתיכה מגופו. גם שבירת הכוס בטקס החתונה או בימים עברו טקס הקרבת הקורבנות, מציינים באופן סמלי את הויתור על האובייקט לטובת הקשר החברתי הסמלי.

לאקאן העמיק מעבר לפרויד ומיקם את החסר בבסיס האנושיות לא בהתערבות האב המסרס אלא עוד קודם, בהתערבות השפה. השפה היא זאת שמחלקת את האורגניזם של הילד לאברים ואת המשפחה לפרטים. השפה חותכת את הגוף השלם לאברים וחיתוך זה הוא הסירוס הסמלי. דווקא האמונה שהסירוס תלוי בבחירה של האב היא מקור לנוירוזה. זה יכול להופיע באמונות כגון "אני מוגבל רק בשל הפעולות של הורי - אם רק היו פועלים אחרת הייתי מושלם."

לאקאן שילב בין רעיונותיו של פרויד על התפתחות הנפרדות והאינדיבידואל, לבין גישתו של היידיגר המכיר בחסר שבהוויה את הבסיס לאנושיות. לאקאן אימץ ויישם בפסיכואנליזה את הגישה הסטרוקטורליסטית בסגנון האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס, שזיהה בכול טקס ומיתוס של תרבויות אנושיות את הויתור על האובייקט הממשי בתמורה למבנה הסמלי. המושגים שלאקאן משתמש בהם כדי לתאר את היווצרות הסובייקט הסמלי הם האחר הגדול A, אובייקט a, והסובייקט המשוסע $  (בעל החסר). המטאפורה הפרוידיאנית רואה באם את האחר הגדול, בשד את האובייקט ובילד את הסובייקט. בתהליך הפרידה בין הילד לאם, השד הוא השארית שהולכת לאיבוד. בהמשך החיים המטאפורה מתחלפת והאובייקט מגולם על ידי הצואה שיש לוותר עליה על מנת להיכנס למבנה חברתי של בוגר (לעשות את צרכיו על פי כללים תרבותיים, במקום הנכון ובזמן הנכון). בהבדל המיני כרוך הויתור על אנדרוגיניות – ויתור הכרחי לצורך התמקמות במבנה זוגי מיני או כגבר או כאישה. לאקאן חולק על אנליטיקאים כגון מלאני קליין שרואה באובייקטים האלה אובייקטים מקוריים של אובדן. גישתו של לאקאן היא מטאפיזית. הוא רואה באובייקטים הללו – השד הצואה וההבדל המיני, מטאפורות בלבד. מטאפורות שדרכן הילד עובר תהליכים התפתחותיים אך בכול זאת רק מטאפורות. מהו אם כך האובייקט המקורי? התשובה היא פרדוקסאלית. כפי שכבר אמרנו, לו ניתן היה לתת לו שם, הוא שוב לא היה זה. האובייקט המקורי הוא הדבר שנפל ברגע שהשם החליף אותו. כפי שכבר נאמר – המילה הורגת את הדבר.

גם הסובייקט האנושימתקיים רק בקונטקסט של מערכת סמלית, המושתתת על חסרונו של האובייקט שלא ניתן לתת לו שם. את האובייקט מחליף חסרונו ומכאן שההוויה מושתת על חסר. סובייקט בעל הוויה הוא בהגדרה סובייקט שחסר לו אובייקט.

אחד היישומים הקליניים הנובעים מתפיסת הסובייקט כמי שאיבד את האובייקט הוא מושג המועקה. אחת ההגדרות שלאקאן נותן לתופעת המועקה היא "החסר של החסר". ואמנם, אם נחשוב על כך אינטואיטיבית, מועקה היא מצב שבו משהו מעיק, עודף, מיותר, מכביד, משהו שסותם את המקום שנועד להישמר ריק. מועקה היא בעצם העצמה של מצב הידוע לכולנו, מצב שבו משהו או מישהו נדבק אלינו יותר ממה שאנחנו רוצים, כאילו נושף בעורפנו. כאשר הסובייקט אינו חש את החסר, כאשר משהו ממלא את החסר שאמור להישאר ריק, הסובייקט נמצא בסכנה. מאחר ובהגדרה הסובייקט מושתת על חסר, חסרונו של חסר הוא איום על קיומו של הסובייקט.

אותו אובייקט המיוצג על ידי השם אובייקט a, אותה שארית של ממשות שאובדנה כונן את הסובייקט המשוסע המתקיים במבנה הסמלי, אותו אובייקט, כאשר יש סכנה שהוא ישוב וימלא את האדם ויחסל את זהותו כסובייקט, מעורר מועקה. ומדוע שאותו אובייקט ישוב?

ניקח כדוגמא משחק פשוט וידוע. זהו לוח פלסטיק ובו חמישה עשר ריבועים המסודרים במבנה של ארבע על ארבע. כול חתיכה מסומנת במספר מאחד עד חמש עשרה והחתיכה השש-עשרה חסרה. על השחקן להזיז בכול פעם את אחת החתיכות למקום הפנוי כך שבסופו של דבר הוא יסדר את כול החתיכות לפי סדר עוקב. המשחק הזה הוא מטאפורה לסובייקט. כשם שיכולה להתקיים תנועה בלוח רק בתנאי שחסרה החתיכה השש-עשרה, כך מתקיים הסובייקט בעל הרצונות, המאוויים, ותחושת התנועה, רק בתנאי שהחסר מתקיים בו. אם היה המשחק נופל לידיו של אדם שאינו מכיר אותו, הוא יכול היה לחשוב שחסרה החתיכה השש-עשרה והיה משלים אותה. אז היה המשחק נתקע, או בנמשל, הסובייקט היה חש מועקה ואף סכנת הכחדה.

מה יכולה להיות הסיבה הלא מודעת שהסובייקט יאמין שעליו להיות שלם? הסיבות לכך רבות. יתכן שהוא חונך כך שעליו תמיד להיות שלם והרמוני. ייתכן שעליו להיות שלם והרמוני על מנת למלא את ההורה שאינו חי בשלום כבעל חסר. אותה תמונה אידיאלית שלכאורה לא חסר בה כלום היא הפנטזמה האינססטואלית שעליה דיבר פרויד. בפנטזמה נשמר פער בין הסובייקט לאובייקט שלו כך שיש ערבות לקיומו של האיווי. הדחף הרגרסיבי לחזור ולהתאחד עם השד ועם האם, הוא שמאיים במועקה, בעוד שקבלת הסירוס של האב המייצג את הסדר הסמלי, הוא שמאפשר לוותר על הרגרסיה האינססטואלית ולהתקיים כסובייקט בתנועה. תהליך האנליזה הוא לזהות את המטאפורה הספציפית שדרכה מייצג לעצמו הסובייקט את השלמות. הביטויים של זה יכולים להיות "להשיב עטרה ליושנה",  "להתאחד מחדש עם האקסית המיתולוגית", "לבצע עבודה בצורה מושלמת", וכו'.

אחת הצורות שהסובייקט בסכנה היא כאשר מתווסף איליו האובייקט a המשלים. צורה שנייה היא כאשר הסובייקט בסכנה להיהפך לאובייקט. בעוד שבפרוורסיה יש התענגות על עמדת האובייקט, בנוירוזה, ההזדהות כאובייקט מעוררת מועקה. השאלה "איך האחר רוצה אותי?" מעוררת מועקה משום שהיא מגלמת את השאלה "איזה מין אובייקט אני עבורו?". אחת הצורות להיות אובייקט היא להיות אגו. הכניסה לעמדת האגו הנרציסיסטי גם כן מעמידה את הסובייקט בסכנה.

לעומת זאת, הסובייקט שאינו שלם הוא סובייקט משתוקק. לאותה תשוקה ותחושה של חיות קורא לאקאן בשם איווי. בניגוד לתפיסה הרגילה שרואה באובייקט אובייקט מספק, לאקאן רואה באובייקט את סיבת האיווי, כלומר האובייקט שבשל חסרונו מתקיים סובייקט בעל חסר ואיווי.

האמת היא שהשלמות אינה קיימת וההרמוניה אינה קיימת. החסר הוא חלק אינטגראלי בהוויה האנושית. הוא למעשה הסיבה להוויה האנושית. השארית החסרה היא התנאי לקיומה של הוויה האנושית שכן ההוויה האנושית היא משתוקקת בהגדרתה.

פנטזמה והתענגות, סימפטום ואיווי.

למרות שסובייקט שלם הוא אוקסימורון, אין עובדה זו מפריעה לסובייקטים לדמיין שהשלמות היא אפשרית וסימן ההיכר שלה הוא ההתענגות. לאשליה כי ניתן לסגור את החסר בהוויה קורא לאקאן בשם 'פנטזמה'. לאקאן משתמש במונח 'פנטזמה' כשם כולל לאותם מיתוסים פרטיים של שלמות. הניסוח האבסטרקטי, הלוגי, של הפנטזמה הוא החזרת השארית, החתיכה החסרה, לסובייקט שאותה שארית נגרעה ממנו.

המטאפורות המשמשות כעלילה למיתוס הן שונות ומגוונות. מככבים בהם אותם אובייקטים ליבידינליים שגילה פרויד, שעברו המרה לאובייקטים המייצגים אותם. אחת הפנטזמות הנפוצות היא פנטזמת ההתעשרות. "אם רק אזכה בלוטו לא יחסר לי דבר." הכסף מייצגת את האובייקט הליבידינלי, שגם הוא מייצג את השארית המקורית שאין לה שם או צורה.

האובייקט הליבידינלי יכול להיות אוראלי, "אם אלוהים אוהב אותי הוא ייתן לי מזל – אם אמא אוהבת אותי היא תיתן לי לינוק." הוא יכול להיות אנאלי, "כשיהיה לי הרבה כסף אשלוט על מה אני מוציא ומה אני מחזיק". והאובייקט יכול היות פאלי, "כשיהיה לי הרבה כוח אני אראה להם מי כאן הגבר."

כמובן שהפנטזמה לא יכולה להתגשם עבור הסובייקט, אך אין זה מפריע לו להאמין שהיא יכולה להתגשם. מכיוון שסובייקט שלם אינו סובייקט, הגשמת הפנטזמה בהתענגות מוחקת את הסובייקט יחד עם מאוויו. דיכאון מאופיין בראש וראשונה באובדן התשוקה, ולעיתים קרובות הוא מופיע ברגע הגשמת הפנטזמה, בתגובה לעודף התענגות. ככול שאדם יותר מאמין באושר העילאי שתביא לו הזכייה בלוטו, כך הוא יותר ישקע לדיכאון ברגע הזכייה, וזאת גם משום שהוא ייווכח שהסיפוק המוחלט אינו אפשרי – כלומר שהפנטזמה אינה עובדת ולמרות הזכייה הוא עדיין לא שלם, או שגרוע מכך, הוא יחווה שלמות – כלומר יישמט לו הסטאטוס של סובייקט בעל מאוויים.

כנגד הפנטזמה עומד הסימפטום. אחת המשמעויות של סימפטום היא "בעיה שמתפקידה לשמר תשוקה." הסימפטום הוא הסיבה שבעטייה מגיע המטופל לטיפול. תפקידו של האנליטיקאי הוא לפרש מתוך התלונה את התשוקה החבויה שם, ולנסות לעזור למטופל להבין כיצד הבעיה מייצגת איווי שמייצג אותו כסובייקט. הסימפטום אם כן הוא מערכת הגנה כנגד הפיתוי לשקוע בהתענגות הפנטזמטית, עד כדי מחיקת הסובייקטיביות.